בדיקת הריון

יעל קציר | 27.01.2014 | 16:15

עשרה ימים המתנתי בסבלנות. דמיינתי את התאומות שלי, לפעמים שרתי להן שירים ובעיקר נרגעתי מהמחשבה שהן קיימות ומתפתחות בתוכי. ביומיים האחרונים לפני בדיקת ההריון – איבדתי את הסבלנות. הייתי בלחץ, הזמן לא זז, לא יכולתי לחשוב כמעט על שום דבר אחר ורק רציתי שיגיע כבר יום ראשון. בשבע וחצי בבוקר כבר התייצבתי לבדיקת דם, קצת מבולבלת, קצת אפופה משינה ומאוד מאוד לחוצה. בסיום הבדיקה שתיתי קפה בפארק וניסיתי להירגע, אבל פתאום איבדתי את האופטימיות שהיתה בי מאז ההחזרה, במיוחד לאחר ששמעתי ששני העוברים שלא הוחזרו לי – לא שרדו ולא הוקפאו. האם העוברים המוחזרים היו חזקים מספיק כדי לשרוד? 

ככל שהתקרב מועד התוצאות – הציפיה הפכה יותר ויותר קשה להכלה, כמו שכבה דביקה וסמיכה שעוטפת את הזמן. בשעה 11:30 התחלתי לבדוק את האתר, אבל רק ב-12 הגיעו התוצאות. למרות שידעתי שהבדיקה היא כמותית, הופתעתי מכתב החידה והתקשיתי לפענח. יכול להיות שאם לא הייתי לחוצה – הייתי מבינה את זה יותר בקלות. אבל במצבי, ומאחר והייתי בעיצומה של נסיעה באוטובוס, התקשיתי לפתור את התעלומה ושלחתי את התוצאות לכמה חברות. 

מצד אחד, מתחת למלה תוצאה מופיע מספר. מצד שני – מימין למטה מופיעה המילה נגטיב. במסך הסלולרי, המילה נגטיב בלטה לי יותר מהכל. זה לא הגיוני, חשבתי. לא יכול להיות. אין שום סיכוי שאני לא בהריון! למה לעזאזל כתוב שזה שלילי?! גם אחרי שחברה שלחה לי תשובה מלאת סימני קריאה, וכתבה שהיא בוכה מהתרגשות, ומזל טוב וכל זה – עדיין סירבתי להאמין. אמא שלי ישר בדקה גם היא בכל האתרים האפשריים. 64.4 זו תוצאת הריון של שבוע שלישי או רביעי, היא בישרה. והשלילי שם למטה זה למעשה מקרא, שאומר שפחות מ-5 זה שלילי. ועדיין, סירבתי לקבל את זה. התקשרתי לרופא שלי, אבל הוא עוד לא חזר מחו"ל. התקשרתי לאסותא, תכף תחזור אליך אחות. שוב – המתנה. כשעתיים לאחר מכן האחות התקשרה אלי ובישרה: מזל טוב, את בהריון! תבואי מחרתיים לבדיקת בטא נוספת, ונוודא שהערך מכפיל את עצמו. 

גם היום, יום שלם אחרי, אני עדיין מתקשה לעכל את הבשורה. קרוב משפחה אמר לי, שכמה שמחכים כבר לשמוע את הבשורה ומצפים להנות ממנה – פתאום כשזה מגיע, זה מדלג על האושר ומייד הופך לחרדה. כל כך הזדהיתי עם הקביעה הזו אתמול! יכול להיות שזה קשור לעובדה שלפני כחצי שנה כבר הייתי בהריון. חודש שלם ידעתי שמתפתח בי עובר, שמחתי וציפיתי ונהניתי מכך, ובבת אחת, בשטף דם אחד, זה נגמר. יומיים לפני האולטרסאונד הראשון לבדיקת דופק. עכשיו אני רוצה קודם כל להגיע לשבוע 8 ולשמוע דופק, בתור התחלה.

אז כרגע אני שמחה, מאושרת, וזורחת – אבל זהירה (בדרכי) וחוששת, מעט חרדה, ומקווה מאוד מאוד שההריון הזה יישמר ויסתיים בעוד כ-8 חודשים בלידה של ילד/ילדה/ילדות/ילדים בריאים, חכמים ויפים. טפו. בערב אהיה שוב אצל הרופא ("הצליח לנו!") שיתן לי עוד קצת תמיכה הורמונלית, מחר בדיקת בטא נוספת, וכך כנראה אעבור צעד צעד, כל יום ומה שהוא מביא איתו.

 

 

 

 

להמשך הפוסט

שאיבת ביציות והחזרת עוברים

יעל קציר | 19.01.2014 | 16:25

כל אחת מאתנו חווה את הדברים האלו בצורה אחרת. יש כאלו שנקלטות במהירות ובקלות, ויש שבתהליך ארוך ומתמשך יותר או פחות. יש שכואב להן יותר או פחות, ויש גם הבדלים בקושי או בקלות שאנחנו תופסות את כל זה. וגם כשאת חושבת שהבנת איך זה עובד, זה עוד נתון לשינויים תפיסתיים. אצלי, דברים רבים השתנו במהלך התהליך הזה. חשבתי שהתורם יהיה מחו"ל – ובסוף עברתי לתורם ישראלי. חששתי מאוד מהפריה חוץ גופית – והנה עברתי אותה בשמחה ובקלות. אפילו הפחד האחרון, מתאומים/ות, כבר פחות מפחיד אותי. ובעיקר – חשבתי שכל זה נורא מסובך וקשה ומתיש, היה אפילו שלב שלא הבנתי איך נשים עוברות את זה לאורך זמן, אבל כרגע, בנקודת הזמן הזו לפחות – גם המחשבה הזו נראית לי נאיבית.

אז אחרי שחשבתי שהזרקתי לעצמי את כל סוגי ההורמונים האפשריים, הגעתי לאסותא לשאיבת הביציות. פקידת הקבלה הראשונה שאלה אותי משהו בלחישה. "מה?", עוד לחישה. "מה?!", לחישה נוספת שאותה הצלחתי לפענח: "את עם או בלי בן זוג?". מסתבר שיש נשים שרגישות לשאלה הזו. לאחר עוד כמה שאלות עברתי לפקידת קבלה אחרת. הנחתי על הדלפק את מיכל הזרע הגדול, אותו אספתי מבנק הזרע "סופרם". היא שואלת: "זה זרע סופרים?", "בשבילי רק משוררים", עניתי.  לצערי היא לא הבינה, והמשיכה להתעקש על זרע סופרים עד שאחת האחיות תיקנה אותה. 

השעשוע מהסיטואציה לא עבר, גם במהלך ההמתנה. התיישבתי על מיטת בית חולים, מתלוצצת עם מלוויי. בשלב מסויים נדרשתי להחליף לבגדי ניתוח (החלוק עם הפתח מאחור? אז הוא יותר ארוך ויותר סגור משחשבתי), לגרוב שקיות ניילון (ותודה לחברה שהמליצה לי להביא גרביים חמות), ולדחוף לעצמי שני נרות בתחת – כדי שלא אסבול מכאב מאוחר יותר. סניטר בא לאסוף אותי לחדר ניתוח, סוחב את המיטה איתו (קומי, את עוד יכולה ללכת), שם קיבלתי כובע-ניילון לחבוש על הראש, הרופא בא להגיד שלום ויאללה, נכנסים.

זה לא נראה כמו חדר ניתוח. שתי אחיות יושבות למרגלות כסא-גניקולוג גדול, מרדים אחד לצד הכסא, ואדם נוסף מלבד הרופא שלי. בצידי החדר – חלון למעבדה, שם הייתי צריכה להזדהות (שלא יהיו טעויות עם המנה, כן?) ומשם – לכסא. המרדים חיטט וחיטט עד שמצא וריד, זה היה החלק היחיד הכואב בכל הסיפור. בסדרות בית חולים תמיד מבקשים לספור לאחור, אבל כאן פשוט המשיכו לדבר מסביבי עד שבשנייה או שתיים הכל נכבה. חברות אמרו לי שאיך שארדם – מייד אתעורר, אבל דווקא חשתי כאילו ישנתי זמן רב. שלב ההתאוששות היה מהיר, אבל אני זוכרת כבדות כלשהי, וכל הזמן הזה חיוך ענק היה מרוח על פני.

לאחר כמה דקות (כבר בחדר) הגיע הרופא שלי, אמר שהוציאו 6 ביציות, רשם כל מיני תרופות לקחת, נתן כל מיני הוראות שמייד שכחתי (מזל שהמלווים שלי היו פחות מטושטשים ממני) והמשיך לתוכניות השבת שהרסתי לו. בשלב הזה אכלתי מעט, שתיתי, וכשהתאוששתי קצת – ניגשתי להשתחרר. שם הזכירו לי שעלי לשתות 3 ליטרים מים היום, והסבירו שוב על התרופות שעלי לקחת (כדורים שהם נרות וגינלים – פעמיים ביום, וכדורים לבליעה – פעמיים ביום) כדי להכין את הרחם להחזרה ולקליטת העוברים. מדובר בתרופות המכילות פרוגסטרון, ועד כמה שידוע לי בשלב הזה יש סוגים רבים ושונים שאפשר לקחת, בדרכים שונות (בליעה, הסנפה, ספריי ונרות). התופעה המיידית של התרופות האלו, לפחות עלי, היא בטן הריון של חודש חמישי, שהתלבשה עלי תוך יום. קצת מביך, די מכביד, אבל אפשר לראות זאת גם כחזרה גנרלית. למחרת כבר בישרו לי ש-4 ביציות הופרו, ותיאמו החזרה. 

החזרת הביציות כבר לא נעשית בהרדמה, אלא בערנות מוחלטת. הדבר היחיד שצריך לפני כן זה למלא את השלפוחית, ומאחר והרופא שלי איחר קצת – זה היה החלק הקשה בכל העניין. לפני ההחזרה שוב לבשתי את החלוק הסקסי, והרופא התייעץ אתי לגבי מספר הביציות להחזרה. החשש שלי מתאומים גרם לי לשאול שוב אם אפשר להחזיר רק אחד, אבל הוא קבע שוב – לא מחזירים פחות משניים. ואז קרה דבר קסום: באולטרסאונד ראיתי את הצינורית מוחדרת לרחם, ואיך נורית ממנה נקודה זוהרת אחת, ונשארת בפנים. מייד נורית פנימה עוד נקודה זוהרת, הצינורית יוצאת, והן שוכבות שם בפנים, שתי נקודות זוהרות, שתי העובריות שלי (זיגוטות, למען הדיוק), ובבת אחת הפסקתי לפחד מללדת תאומים. אחרי שראיתי את זה קורה – נקשרתי לשתיהן, ואני מאוד מקווה ששתיהן יחזיקו מעמד.

מאז החיוך לא מש מפני, גם אם מדי פעם מעט כואב, גם אם צריך לחכות שבועיים עד שיודעים, גם אם הבטן המוגזמת שלי נראית מבעד לכל בגד אפשרי – אני משוחחת איתן (בלב), משכנעת אותן להישאר, להשתקע, מספרת להן כמה נעים יהיה לנו ביחד, מתכננת לנו תוכניות בשלישיה, מפנטזת ובעיקר מקווה. נשאר עוד שבוע (ויום) לחכות, תוך העמסת הורמונים. נראה מה יהיה.

 

 

להמשך הפוסט

מחשבות לפני שאיבת ביציות

יעל קציר | 10.01.2014 | 13:25

 

כמעט שבועיים הזרקתי לעצמי חומרים שונים. רוב השבועיים האלו עברו עלי בקלות יחסית. כלומר, ביחס לציפיות – היה קלי קלות. ביחס להריון שבא בלי הכנות – היה קצת פחות פשוט. כל ערב זריקה אחת, שלשום שתי זריקות (של מנופור וצטרוטייד, שצריך להרכיב לבד, והצטרוטייד קצת צורב כשהוא בתוך הגוף) ואתמול שלוש זריקות (מנופור, צטרוטייד ואוביטרל). הבטן שלי כבר מרגישה כמו מסננת, הראש שלי כבד מרוב עומס והפחדים מתחילים לכרסם. 

מחר, בשבת בבוקר, נקבעה לי שאיבת ביציות. חברות סיפרו שמדובר בפרוצדורה קלילה, שבה אעבור הרדמה מלאה לעשר דקות בערך – שזה הדבר הכי נעים ונחמד בכל התהליך (וחשוב לזכור להביא גרביים!), וייתכנו מעט כאבים או אי נוחות לאחר מכן, אבל לכן מקבלים חופשת מחלה של יומיים או שלושה. בשני או שלישי תתואם החזרת עוברים, שנעשית כמו הזרעה, ושבועיים אחר כך – בדיקת הריון.

הרופא שלי (שגילה השבוע דרך רופא אחר שאני כותבת בלוג. היוש!) לא מחזיר פחות משני עוברים, וחושב אפילו על החזרה של שלושה, מה שמגדיל את הסיכוי להריון מרובה עוברים (תאומים או שלישיה), ומגביר את חששותיי. אני ממש רוצה להיות בהריון כבר, אך חוששת מגידול של תאומים לבד, וממה שזה יעשה לחיי ולקריירה שלי. יש לי עוד כמה ימים לחשוב על זה, ולהחליט מה עמדתי בנושא.

היום הייתי צריכה להוציא את מנת הזרע מבנק הזרע. המנה מגיעה במיכל גדול וכבד המכיל חנקן נוזלי, ששומר אותה קפואה. מאחר ובבית החולים לא מקבלים את המנות ביום שישי, נאלצתי לקחת את המיכל אתי הביתה, ומחר אביא אותו לשאיבה. קצת מצחיק להסתובב ברחובות עם מיכל ענקי שמכיל מנה אחת קטנטונת. קצת עצוב שהמנה הזו, שדומות לה בלעתי בחינם, עלתה לי הון. מצד שני, זה לא עלה לי באיבוד החופש שלי, במריבות סביב זוגיות ובעוד דברים שבמצבי ההורמונלי הנוכחי אני לא ממש מתגעגעת אליהם.

אתמול בערב קיוויתי לחגוג קצת לפני השאיבה. כוס יין או שתיים, בחברת בחור צעיר, שאולי תתפתח למשהו קצת יותר אקטיבי ומלבב. כבר כמה שנים שלא יצאתי לדייט, וקצת שכחתי את כללי המשחק. במקום לאפשר לו ליזום ולתת לעניינים להתפתח לאט, התנפלתי עליו בהזמנה בוטה וחצופה (באותו רגע חשבתי: אמיצה) וככל הנראה הברחתי אותו יפה. כל מה שרציתי זה להרגיש קצת את מה שאני מרגישה בכל פעם שאני מגיעה לרופא שלי, שאומר לי – את כל כך חביבה, איך זה שאת ככה? ומתכוון איך אני לבד. ואני בתגובה מחייכת, מזכירה לעצמי שאני לבד מבחירה, ומרגישה ממש ממש טוב עם עצמי. חשבתי שאם אתחיל עם הבחור הנחמד הזה, שצעיר ממני בכל כך הרבה שנים שהוא למעשה עובר לעומתי, זה יאשר בפניי שאני צעירה ברוחי, ומושכת, ואטרקטיבית, ושהבחירה להיות לבד היא לחלוטין החלטה שלי. אבל האמת היא שהייתי מעדיפה לא לבחור להיות לבד. הייתי מעדיפה להכיר מישהו (ובאמת לא משנה בן כמה) שיקבל אותי בלי להיבהל. כן, אני בת 40. ואני רוצה ילד/ה, ועושה מה שצריך לשם כך, בלי קשר לזוגיות. ואני כותבת על כל התהליך, ויש לי דעות! ואני לא מהססת להביע אותן!  ואני הרבה דברים נוספים – נחמדה אבל לא תמיד, רגועה אבל עצבנית, חכמה אבל מה זה סתומה. וזה יכול להיות חינני, באמת. אם רק יגיע איזה מישהו שיהיה מסוגל להתמודד עם כל זה. ואם רק אבין שהוא עומד מולי ואצליח לא להבריח אותו.

כן, אלו המחשבות המלוות אותי לפני השאיבה. מחשבות על חיים, על זוגיות, על בדידות ועל בחירה. או במלה אחת – פמיניזם.

להמשך הפוסט

למה מתכוונים כשאומרים טיפול הורמונלי?

יעל קציר | 07.01.2014 | 11:53
 
לפני שבוע ויומיים התחלתי בטיפול הורמונלי לקראת הפריה חוץ גופית. כשאומרים טיפול הורמונלי חלקנו כבר יודעות שמדובר בהזרקות יומיומיות, שלב שלמעשה כבר חוויתי. ובכל זאת אני מגלה את השלב הזה מחדש: במשך 5 ימים הזרקתי 300 מ"ל גונל ביום (במקום 75 עד כה). גונל היא תרופה סינטטית המכילה הורמון FSH שמטרתה לגרות את הזקיקים המכילים את הביציות ולעודד ביוץ.  ההזרקה היומיומית הזו נשמעת אולי מרתיעה, אבל היא בכלל לא נוראית. המחט ממש דקה ובקושי מורגשת, החומר כמעט נטול תופעות לוואי, ואם מצליחות לשבור את המחסומים הנפשיים – זה ממש בסדר. ביום החמישי המעקב הראה שהזקיקים רק מתחילים להיווצר. הרופא ביקש שאמשיך בהזרקה לעוד יומיים ואחזור לביקורת. עברו יומיים, וכבר התפתחו 7 זקיקים בגודל 10 ו-11. שבעה זקיקים! זה אומר שבעה תינוקות פוטנציאלים! הרופא הסביר שצריך להגיע לגודל 14 ואז לעבור להזריק צטרוטייד, שמטרתו לעכב את הביוץ, כך הזקיקים ובהם הביציות יוכלו להבשיל לפני השאיבה, ולא להגיע לביוץ לפני הזמן. אך מאחר שהתקדמות הזקיקים נראתה לו איטית מדי, הוא החליט להסלים את המאבק: יום שמיני של גונל, הפעם במינון 450, ואחריו יומיים של מנופור. המנופור היא תרופה הורמונלית "מחומרים ביולוגיים", ולמעשה – היא מופקת משתן של נשים אחרי גיל המעבר (!) ומכילה שלושה הורמונים: LH, FSH ו-hCG. השילוב הזה של שלושת ההורמונים דומה לשילוב הטבעי המתרחש בגוף של אישה פוריה, ולמעשה יש לו אחוזי הצלחה גבוהים יחסית. 
כעבור 8 ימי גונל אני כבר קצת "מלאה". זו תחושה שקשה לתאר במלים, כאילו הבטן כבר רוויה בחומרים האלו, למרות שאין ממש תופעות לוואי. הגונל מגיע במזרק בצורת עט, שהחומרים בו כבר מעורבבים ומוכנים, והוא היה קל מאוד לשימוש ולא כואב בכלל. המנופור, לעומת זאת, זה כבר סרט אחר. חבילות של שני סוגי אמפולות: אבקה ונוזל, שיש לערבב ביניהן ביחס שמשתנה על פי המינון שקיבלת. הרופא הורה לי על מינון של 6, זה אומר שצריך לערבב 6 אמפולות של אבקה עם 2 אמפולות של נוזל, ולפי מה שקראתי מניסיון של נשים אחרות – התוצאה היא נוזל מרוכז מאוד המשאיר תחושת צריבה במהלך ההזרקה. וזה מגיע עם מזרק ו-2 סוגי מחטים, אחד לשאיבת החומר וערבוב והשני להזרקה. לא קל לשימוש, אבל יש סרטונים עם הנחיות ברורות. לצערי, לא הספקתי להגיע להדרכת אחיות להזרקה, אז אתפלל לאלוהי הנשים הבלות שלא יכאיבו לי מדי. 
בהמשך, כשאגיע להזרקת הצטרוטייד (שגם הוא מחולק לחומרים שצריך להרכיב לבד), קיבלתי המלצה מחברה לאלחש את המקום בקרח למשך דקה, ורק אז להזריק – להפחתת תחושת הכאב. מרוב לחץ מהמורכבות של המנופור, חיפשתי וביררתי כמה שיכולתי עד שהתחלתי לשקשק מפחד. נשים מדווחות על כאבים, על תחושות אי נוחות, וחברות אף המליצו לי לא להזריק לבד אלא להיעזר במישהי מהן (היו גם מתנדבות שלא הכרתי!) להזרקה המורכבת. אבל לצד הפחד יש בי גם קול שפוי יותר, שאומר – אם זה באמת היה כל כך מורכב, היו מכריחים אותנו ללכת לאחות שתזריק לנו, ולא היו נותנים לכל אישה להזריק לבד, בלי בדיקת איי קיו לפני. לכן, צפיתי ב-2 סרטונים שהסבירו איך להזריק, ונעזרתי בחברה אחת, אבל בסופו של דבר ביצעתי את כל הפעולות לבד ו…. זה באמת לא היה נורא. חשוב לעבוד לאט, וחשוב לזכור לנשום תוך כדי הזרקה איטית מאוד – כך זה כואב פחות. ובהן צדק, זה לא נורא כואב. צריך בעיקר לחצות את המחסום הרגשי והכל בסדר. לפני ההזרקה, ומרוב הפחד – ניסיתי לעודד את עצמי שכל הדרכים האלו הרי מובילות אותי לכאב הנורא מכל – כאב הלידה. אבל משום מה זה לא עזר. מה שכן הועיל, בסופו של דבר, זו ההחלטה להפסיק לפחד ולא לתת ל"שיגרה" הזו להפוך לדרמה. 
 
אפשר היה לחשוב, שלאור ההתעסקות היומיומית כל מה שיהיה לי בראש זה ההתרגשות לקראת הIVF הנכסף, אבל לאחרונה אני פעילה בעוד כל כך הרבה דברים, שכבר קשה לדעת מה חשוב יותר ומה פחות: נבחרתי לראשות הוועד של עיתונאי הארץ (בתקופה לא הכי טובה לעולם העיתונות, בלשון המעטה, ובהתעסקות יומיומית לא פחות אובססיבית), והתחלתי ללמוד (קורס אחד של פעם בשבוע). וזה, כמובן, בנוסף לעבודתי במשרה מלאה כמעצבת גרפית ולעבודות פרילאנס שאני לוקחת על עצמי להשלמת הכנסה. אה, וכמעט שכחתי – בשילוב עם פעילות בתא העיתונאיות. יש משהו מבורך בכל "הסחות הדעת" האלו שייצרתי לעצמי, שכל אחת מהן היא עולם בפני עצמו, ואפשר לראות את זה גם כשיעור במולטיטאסקינג. ובעיקר – זה גורם לי לשכוח להתעסק בתופעות לוואי שכן או לא מופיעות, זה אוסף אותי לעסוק בדברים חשובים יותר מאשר מעקבי ביוץ ומזרקים, אבל לצערי זה גם גורם לי לשכוח לעדכן את הבלוג והקוראות (והקוראים) שלי. אבל אני מבטיחה שאם יהיו סצינות בכי מביכות בעיצומן של ישיבות הוועד עם ההנהלה, או התפרקות אחרת כלשהי, אספר לכם ברגע שאצליח לאסוף את עצמי.
 
 
 
להמשך הפוסט

מסדרונות הבירוקרטיה המפותלים בדרך ל-IVF

יעל קציר | 24.12.2013 | 11:55

בפעם האחרונה בה הייתי אצל מומחה הפריון, הוא אמר לי: "נכין אותך ל-IVF" (הפריה חוץ גופית) "תוך עשרה ימים כבר תהי מוכנה". באמת? שאלתי, זה כל כך פשוט? "אם תעשי את כל הבדיקות ותגישי את כל הטפסים בזמן – לא צריכה להיות בעיה". לצערי הרב, עברו כבר שבועיים מאז. אני עמדתי בחלקי בהסכם, אבל זה לא מספיק.

לפני הגביע הקדוש של טיפולי הפריה חוץ גופית, עלינו לעבור כמה מדורים של בירוקרטיה מתישה. לשם כך צריכות בין שלושה לארבעה טיפולי הזרעות בתוספת הורמונים, ללא הריון. לפני כל טיפול כזה מקבלות מהרופא "פרוטוקול", שזה רשימת ההנחיות לתרופות שצריך לקחת, לפי ימים. במהלך כל טיפול כזה מזריקות זריקה לבטן באופן יומיומי, ועוברות מעקב ביוץ באופן כמעט יומיומי. ההתעסקות הזו תורמת לתחושה של עשייה, אנו רואות את ההתפתחות תוך כדי מעקב הביוץ ויודעות שהעניינים זזים (במקרה הטוב) או שלא (במקרה הפחות טוב, יש גם כאלה). לאחר מכן צריכות לעבור בדיקות כלליות שונות. מי שמטופלת בבנק הזרע כבר ביצעה את רוב הבדיקות, אלא אם היא, כמוני, מטופלת כבר בדיוק שונה ותוקף הבדיקות האלו פג. בין הבדיקות שצריך לעבור: צילום רחם (עשיתי לפני מספר חודשים), היסטרוסקופיה (הרופא עשה לי לפני כחודשיים), בדיקת איידס, בדיקת סוג דם ושאר דקירות. במקביל – מגישים לקופת החולים טופס בקשת זכאות לשירות: הפריה חוץ גופית שלב ב'. 

שלב ב' של IVF כולל הוצאת (שאיבת) ביציות, הפרייתן בתאי זרע והחזרתן לרחם. לטיפול זה זכאיות גם נשים נשואות וגם רווקות, מתחת לגיל 45. מספר הטיפולים בכל זכאות מוגבל, והוא תלוי גיל. (אני מתארת את זה כרגע כאילו מדובר במשהו פשוט וקל, אבל מדובר בתהליך שנעשה בהרדמה מלאה, שטבעי לחשוש ממנו. כשאעבור אותו – אשתף את חוויותיי בנושא). את הטפסים מילאתי עם הרופא שלי, צירפתי את כל מה שהיה צריך לצרף והעברתי מייד לקופת החולים. הפקידה שקיבלה ממני את הטפסים אמרה: תקבלי תשובה תוך ארבעה ימים.

כעבור חמישה ימים ללא תשובה (עם סוף שבוע באמצע) התקשרתי לברר למה טרם התקבלה תשובה. הפקידה אמרה: מדובר בארבעה ימי עבודה. חכי עוד יום יומיים ותבדקי שוב. המשכתי לבדוק, המשכתי לברר, המשכתי להתקשר. עברו 9 ימי עבודה. עדיין אין תשובה. כמו שציינתי – אני את החלק שלי בתהליך כבר ביצעתי. כעת לא נותר לי אלא להמתין, כך לפחות להגדרת הפקידות בקופת החולים. ניסיתי לברר בסניף שבו הגשתי את הבקשה מה קורה, אבל הטענה היתה "לא ניתן להעביר אותך למי שמטפל בבקשה. הבקשה בטיפול. תבדקי שוב מחר". ניצלתי את עמוד הפייסבוק של קופת החולים, ופירטתי שם את הבעיה. פנתה אלי מישהי, ביקשה את הפרטים שלי, הבטיחה שיחזרו אלי "עוד היום", אבל גם זה לא קרה. כולם מבטיחים לי שהבקשה בטיפול. כבר 13 ימים מאז שהגשתי את הטפסים. 

היום הלכתי לסניף. הייתי מוכנה לעשות סקנדל, במיוחד אחרי שדיברתי עם הרופא שלי שאמר שייתכן מאוד שהם קיבלו החלטה שלא לאשר יותר טיפולים בשנת 2013, וההחלטה תידחה לתקציב של 2014. הוא ביקש שאשיג לו את שם הרופא שצריך לדבר איתו. בסניף היו עוד כמה אנשים עצבניים יותר ממני. הפקידה היתה נחמדה, לקחה את הפרטים שלי והלכה לברר. לא רציתי לצעוק עליה. כשהיא חזרה, היא אמרה שהבקשה אכן היתה "בטיפול" אצל רופא אחד במשך שבועיים, משום מה הוא לא עשה כלום, והיא דאגה להעביר את הבקשה לרופא אחר עם הערה שמדובר במקרה דחוף. "אז עכשיו אני צריכה לחכות ארבעה ימי עבודה מחדש?!?" לא, היא ענתה, כתבתי לו שזה דחוף, ואשלח גם מייל. ביקשתי את שם הרופא המטפל. דיברתי עם הרופא שלי, שדיבר איתו בעצמו, גם כן. 5 דקות אחר כך התקבל האישור. מתברר שגם כשאין מה לעשות – יש מה לעשות. 

מה שמעניין בכל הסיפור הזה, הוא שאותה קופת חולים שמנחה את הרופאים שלה להפעיל לחץ על נשים להיכנס להריון בגיל צעיר, אותה קופה שבכל ביקור אצל רופא מאז גיל 35 (כולל רופא אף אוזן גרון!) אני נשאלת – את לא בהריון? לא הגיע הזמן להתחיל? למה את מחכה? היא אותה קופת חולים שמעכבת אותי כרגע מלהמשיך את התהליך שאני צריכה לעבור על מנת להכנס להריון.

ועוד דבר, קשור ולא קשור: נשים לא תמיד מגיעות ל-IVF בגלל בעייה רפואית. קל לחשוב שמאחר ואנו מטופלות על ידי מומחי פריון, ומאחר ואנו מתקשות להכנס להריון בדרכים מקובלות, אנו סובלות מבעיית פוריות. אבל האמת היא שרוב טיפולי ה-IVF מיועדים לנשים בריאות, שאין להן בעיה מוכחת במערכת הרבייה, אך מסיבה עלומה כלשהי טרם הצליחו להכנס להריון. במדינה שלנו – עוזרים לנשים אלו באמצעים חוץ גופיים. כלומר, אם קופת החולים טורחת לאשר את הטפסים בזמן. הבעיה היא, שאם קופת החולים מורחת את הזמן, ייתכן מאוד שעד שנגיע להפריה חוץ גופית, כבר באמת תהיה בעיה גופנית…

 

 

להמשך הפוסט

איך הכל קורה לי | פורקת לחץ

יעל קציר | 11.12.2013 | 16:25

כמו בשאלת הביצה והתרנגולת, לא ברור מה בא קודם – החוויות הראויות לתיעוד, או הצורך בתיעוד. לפעמים אני שואלת את עצמי אם לא הייתי כותבת על כל התהליך, הוא עדיין היה אותו תהליך? אולי העובדה שאני כותבת היא הסיבה לכך שעכשיו אני מועמדת להפריה חוץ-גופית? אולי אם לא הייתי כותבת לא הייתי עוברת הפלה? השאלות האלו גורמות לי לחייך, גם כי אין לי איך לדעת, וגם כי בכל מקרה לא הייתי רוצה לעבור את זה אחרת. אני חושבת.

 

הרופא שהתקשר

מאז שהתחלתי לכתוב, החלטתי שלא אציין שמות של רופאים. יש לכך מספר סיבות: אני רוצה לכתוב בחופשיות, לא רוצה שרופא יקרא את שכתבתי וירגיש שהוא מותקף אישית, וממילא הרבה דברים יכולים לקרות לכל רופא עם כל פציינטית, והעובדה שדבר כזה או אחר קרה לי – היא מקרית ביותר. מעבר לכך, לתפיסתי, כל הרופאים יודעים את אותם הדברים, פחות או יותר, ואין להם טריקים מיוחדים לשלוף מהשרוול. אם טיפול יצליח או לא – זה תלוי בגורמים רבים, אבל לא בהכרח ברופא. דבר אחד כן חשוב בעיניי ברופא שתבחרי – שתהיה לך כימיה טובה איתו. כי מבחינת ידע – כולם יודעים אותו הדבר, אבל מבחינתך – רק את יודעת מה את צריכה. יש כאלו שצריכות רופא שאפשר לשאול אותו מיליון שאלות בלי להרגיש שלא בנוח, ויש שרוצות רופא שמחליט עבורן הכל. יש שיעדיפו מישהו צעיר וחמוד – שיהיה על מה להסתכל, ויש שילכו רק על הכי מבוגר בעל הניסיון הוותיק ביותר. והכל בסדר, כל עוד את בוחרת את מי שמתאים לך. 
בפוסט הקודם תיארתי חוויה שעברתי אצל רופא (שהוא לא הרופא הקבוע שלי) אצלו עשיתי את ההזרעה. במקרה, מדובר ברופא ותיק, ידוע ובעל ניסיון רב שנים. כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט, הוא התקשר אלי. סיפר שהוא קורא את הבלוג (היוש!) ושהוא מרגיש צורך להסביר את התהליך. קודם כל שאל אם אני בהריון (לצערי לא), התנצל שוב על ששכח אותי בחדר, ואז הסביר באריכות לפרטי פרטים את כל התהליך הפיזי של ההזרעה. לא אחזור כאן על דבריו המפורטים, למרות שלמדתי מהם הרבה, כי כל כך התרגשתי לגלות שהוא קורא, שאכפת לו, ושהיה לו חשוב לטלפן, עד ששכחתי את הרוב. אבל כן ביקשתי ממנו להיות זהיר במגעיו עם נשים – כי אמנם הם, הרופאים, מכירים את התחום מהצד המלומד, המקצועי, אך אנו הנשים חוות את זה דרך הגוף שלנו, ודרך הרגש. ועוד עם בוסט לרגש בצורת הורמונים המוזרקים מדי יום. לכן, כשאישה כבר שוכבת במערומיה על הכסא הקר, הרופא שעומד מולה צריך לחשוב טוב על המלים בהן הוא בוחר להסביר לה את מהלכיו. לא לנצל מינית, לא להתלוצץ כשהבחורה בוכה, ולא להגיד "טיפטף" או מילה אחרת המעידה על בעיה, כשלמעשה אין בעיה של ממש. ומותר לשאול את האישה אם היא מרגישה בסדר, אם היא זקוקה להסבר, אם הבינה הכל או אם היא רוצה  בכלל להבין. 
ולכן, הנשים, אני רוצה לומר דבר נוסף – כפי שאמר לי הרופא, כל אישה היא אחרת. כל אחת עוברת את זה בצורה שונה. ואל תשכחו שאנחנו רבות, כלומר – לרופא יש תמיד עוד פציינטיות שמחכות בתור. לכן, אל תתביישו לשאול או לבקש לדעת בדיוק את מה שאתן רוצות לדעת. אל תהססו להתקשר אם שכחתן לשאול משהו, ולהתעקש לקבל את היחס שאתן רוצות לקבל, גם כשהרופא עסוק. וזכרו שהרופאים רוצים בהצלחתנו לא פחות מאתנו (לצרכים סטטיסטיים, אך עדיין).  

 

חוויות מחדר ההמתנה

ביום ראשון הלכתי לרופא הקבוע שלי. אולי התיאור הבא יסגיר את זהותו (מישהי מהקוראות כבר "עלתה עלי") אבל מילא. אצל הרופא הזה אין אפשרות לקבוע תור. מגיעים לקליניקה החל מהשעה 17:00. הרופא מגיע לרוב בין 19:00-18:00. כל אשה שנכנסת שואלת "מי אחרון", וכך נוצר התור הברדקיסטי ביותר שפגשתי מעודי. כמעט תמיד יש סביב זה בלאגן וצעקות, כי תמיד יש כאלו שנכנסים שלא לפי התור, ואלו שמקודמים לפני האחרים. באותו יום הגעתי לקליניקה בשעה 19:00 בערך והיה כל כך מלא שבקושי רב מצאתי מקום לשבת. אנשים המשיכו להיכנס, וכל הזמן הזה הטלוויזיות במקום היו מכוונות לערוץ 10 והציגו פרומואים לתוכנית של אמנון לוי בנושא פוריות, או אי-פוריות בישראל. הנשים בקליניקה היו חצויות לאלו שהיו סקרניות לצפות בתוכנית, ואלו שאמרו בנחרצות – אל תראי את זה. מאחר והטלוויזיות היו פתוחות והמזכירה רצתה בעצמה לצפות – היינו קהל שבוי. 
לצערי הרב, מאחר והמתנתי במקום 3 שעות, נאלצתי לצפות בתוכנית עד תומה. חשבתי שאני שומרת על הראייה הביקורתית שלי. זו שמזהה את הדרמה המזוייפת, זו שלוקחת את ה"עובדות" המוצגות בעירבון מוגבל, זו שלא סובלת את אמנון לוי. סימנים של שוביניזם עצבנו אותי מאוד. בתוכנית שמו דגש על בעיות הפוריות של נשים שעולות עם הגיל, והפעילו לחץ רב על נשים להרות בגיל צעיר, אך למרות שהזכירו שגם מצב הזרע של גברים מידרדר עם הגיל – עליהם לא מופעל אותו מכבש לחצים. ככל שחיכיתי יותר, כך נעשיתי עצבנית יותר. ההמתנה הארוכה, התוכנית המכעיסה, והלחץ לקראת ההפריה החוץ-גופית שעלי לעבור בקרוב עוד היו לחצים שהצלחתי לעמוד בהם, אבל ברגע שהבנתי שמשהו בתור השתבש, ונשים שהגיעו אחרי נכנסות לפני – לא יכולתי להתאפק יותר. זה התחיל בכך שהתעקשתי להיכנס לפני זוג (שהגיע אחרי), הרמתי את קולי עליהם (והאשמתי את הבעל) ואז… פרצתי בבכי. כל הקוליות שאני מצליחה להתנהל בה לאחרונה נעלמה כשפתאום הפכתי לייצור דולף ומייבב. "אני לא יכולה יותר", זעקתי, וגם כשוויתרו לי ונתנו לי להיכנס, וגם כשכבר עמדתי מול הרופא וגם הרבה אחרי שיצאתי משם – לא הצלחתי להירגע. 
אז אולי זה הלחץ, או ההורמונים, או התוכנית או הכל ביחד, מה שזה לא יהיה – נשברתי. כעבור עוד כמה שעות של התנהלות בדרכים הגעתי הביתה עייפה ומפורקת, ולאחר שינה טובה כבר חזרתי להתנהל באותה נונשלנטיות מדומה המלווה אותי בזמן האחרון. 

יש לי הרבה חוויות, עצובות או מצחיקות, מאז שהתחלתי במסע הזה. עכשיו אני בעיצומו של מסע בירוקרטי לקראת IVF, עוד מעט אתחיל להאביס את גופי בסוגים רבים ושונים של תרופות והורמונים, אעבור הרדמה ושאיבה והפרית מבחנה והחזרה – והכל כדי להגיע לגביע הקדוש של הריון תקין שסופו בתינוק/ת חי/ה ובריא/ה. וכל שנותר לי בין חוויה מוזרה אחת לשניה – זה לכתוב.

להמשך הפוסט

ההזרעה האחרונה

יעל קציר | 04.12.2013 | 20:58

עשרה ימים מאז ההזרעה האחרונה, שמינית במספר. כשנה מאז שנפרדתי מבן זוגי ועברתי ישירות לחומר שממנו עושים ילדים. אם ההזרעה הזו לא תצליח – הפעם הבאה כבר תיעשה בהפריה חוץ גופית – IVF. כלומר, במידה ולא ייערמו קשיים בירוקרטיים, כמובן. בשנה האחרונה עברתי מסע ארוך, שסופו עוד לא נראה באופק, וגם אם נצפה צל של יבשה אי שם במרחק – הספינה עדיין מיטלטלת, ואין לי את זה בפחות קלישאה.

לאחרונה שמתי לב שהפסקתי להילחץ מהתהליך כמו בהתחלה. אם בעבר כל בדיקת הריון שלילית גררה תחושת אכזבה צורבת, והשפיעה קשות על מצב רוחי, היום אני כבר יודעת למצוא איזשהו איזון בין הכמיהה למציאות. אין לי מתכון לתת, זו תוצאה של עבודה קשה, של הבנה שמדובר במרתון ולא בריצה קצרה, של הסתכלות והקשבה לאחרות שעברו את התהליך ושל מנטרה אחת שנאמרת כל הזמן: פרופורציות. למעשה, אם משהו מציק לי – אני דואגת לטפל בו. הרופא לא מוצא חן בעיניי? הוחלף. התנודות במצב רוחי מעיקות עלי? אעבוד על כך. אני דוחה יותר מדי דברים לתקופה של ודאות? טופל. העשייה אכן עוזרת, לפחות במקרה שלי. 

היו עוד דברים שהשתנו במהלך השנה הזו. לפני שנה המלים הפריה חוץ גופית הפחידו אותי מאוד. חששתי שמא לא תהיה ברירה, ניסיתי לבדוק מה האפשרויות שלי והזכרתי לעצמי כל הזמן שהשליטה בידיי. לא חייבים. היום זה כבר לא הדבר הכי נורא. כמובן שהייתי שמחה להכנס להריון בלי זה, אבל אם זה מה שצריך לעשות – זה מה שאעשה. מה גרם לכך? הזמן שעבר, הפרופורציות, וההבנה שהתהליך עצמו לא נורא כל כך. למעשה, יש בו גם נקודות אור, פה ושם.

הכמיהה לילד/ה לא פחתה עם הזמן. להפך, היא רק התעצמה. היא הפכה להיות משהו שמניע אותי לעבור עוד הזרעה ועוד אחת, אבל היא כבר לא דבר שגורם לי להשתבלל בתוך עצמי עם כל הזרעה שלא הצליחה. יש כמה שלבים שבהם כבר הצלחתי לא להישבר. וכמה שאולי עוד אשבר בהם, אבל מי יודע.

בהזרעה האחרונה קרה משהו מוזר. למען האמת, אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה. הרופא (של בנק הזרע) אמר, תוך כדי הזרעה, ש"טיפטף לו קצת בחוץ". בתוך צוואר הרחם נפלו כמה טיפות זרע, או יותר מכמה טיפות, אין לדעת, ושאני צריכה להישאר לשכב בפיסוק עם המכשירים בתוכי, עוד כמה דקות הוא יבוא. חיכיתי כך רבע שעה, עשרים דקות, חצי שעה. בזמן שהמתנתי עודדתי את עצמי שמוטב כך, לנוח, ולא לרוץ מייד להמשך היום. חשבתי מחשבות חיוביות ודמיינתי את התינוקת שלי נוצרת. אך לא יכולתי שלא לחשוש – מה זה אומר, שטיפטף לו בחוץ? יכול להיות שלמעשה הוא "ביזבז" לי מנת זרע שעלתה הון? ולמה לוקח לו כל כך הרבה זמן לחזור? אולי אני צריכה בכלל לבקש את הכסף שלי בחזרה? הרי במסעדה, בה משלמים סכומים נמוכים בהרבה, מקבלים החזר כשהמנה לא טעימה. אז ודאי כשרופא מפספס הזרעה. ובמיוחד כשהוא גם שוכח את הפציינטית שלו מפוסקת וחצי עירומה. לאחר חצי שעה התקשרתי למזכירות וביקשתי חילוץ. הוא הגיע, התנצל שוב ואמר – לא מזיק לחכות כל כך הרבה זמן, אולי זה לטובתך. את בטוחה שאת עושה רק הזרעה אחת הפעם ולא שתיים?

קרועה בין כעס על מה שנראה כמו רשלנות מצד אחד, לבין צורך לשמור על שלווה ופרופורציה מאידך, יצאתי משם מתלבטת. עשרה ימים כבר עברו. עשרה ימים בהם בעיקר צחקתי מהסיפור הזה. היום, יומיים לפני שאני אמורה לבצע בדיקת הריון, אני מתחילה לכעוס. אולי זה PMS, אולי זו סתם גבורה בדיעבד, עכשיו כשהמקלדת בידי. בכל מקרה, אני עומדת בפני דף חדש. הריון או IVF. כך היתה ההזרעה האחרונה, דרמטית, כרגיל אצלי.

 

 

להמשך הפוסט

גם אני שרמוטה

יעל קציר | 19.11.2013 | 10:30

 אני רוצה לחרוג לרגע מגבולות הבלוג, ולהתייחס לנושא אקטואלי. אמנם לא כל פרטי הפרשה ידועים או מותרים לפרסום, אך כבר מדינה שלמה חורצת לשונות וגורלות, מפרסמת במרשתת תמונות של הנערות, מראיינת אותן מבוקר עד ערב ומאשימה אותן לאחר מכן בשקרים. אבל כדאי להיזכר לרגע שמדובר בנערות, מדובר בסיפור שטרם סופר במלואו, ובסיקור שסוטה לעתים מהעובדות ונטפל ל"צהוב". מאחר והפרטים עוד לא לגמרי ידועים אנו משלימים לבד את המידע ומפליגים על גבי הדמיון. גם אני.

גם אני הייתי בת 15, או 17. וגם אני הערצתי זמר או שניים. ואם היו מציעים לי לבוא לאיזו דירה שבה אוכל לפגוש אותם – אני חוששת שהייתי הולכת. כי כשאת בת 15 או 17 את לפעמים קצת טיפשה. או קצת נאיבית. ואמנם את לעתים נראית כמו בחורה מבוגרת ומפותחת, אבל בתוך הראש שלך העולם עוד פשוט ויש לו פוטנציאל להיות מוווושלםםםםם. אז נניח שהיו מציעים לי, והייתי פוגשת את הזמר הנערץ. גם אם הוא מבוגר ממני ב-20, 30 או 50 שנה – אם הוא היה מתעניין בי, והיה מפנק אותי במתנות ובמחמאות, בהחלט הייתי חושבת שמלהיות בקשר איתו ייצאו לי רק דברים טובים. והייתי מצטלמת איתו, ומספרת לחברות, והייתי שוכבת איתו וחושבת שזה הדבר הכי טוב שקרה לי, כי הוא הזמר שאני מעריצה ואם הוא מתעניין בי – כנראה שגם אני, באמת, משהו מיוחד.

עברו כמה שנים, אני כבר מזמן לא בת 15 או 17. והיו לי כמה הזדמנויות להבין שלא כל בחור שמחמיא לי ומתעניין בי בהכרח יהיה טוב אלי, או בהכרח יכול להעניק לי משהו שאני באמת רוצה. היום אני יודעת שלא הייתי טיפשה, פשוט עוד לא למדתי את הדברים שיעזרו לי להיות חכמה. והנאיביות שהיתה בי – הלוואי והיתה נשארת, אבל העולם עוד רחוק מלהיות מושלם. כנראה שהיה לי מזל, שלא פגשתי אדם מפורסם מספיק, כזה שכשהוא ינצל אותי – כל המדינה תדע מזה תוך שעות. כנראה היה לי מזל, שאת הניצול הזה חוויתי מילד מהכיתה שלי, גדול ובריון, ואמנם הדבר התפרסם בכל בית הספר – אבל מה זה כבר בית ספר אחד קטן בכפר סבא לעומת מדינה שלמה.

זה קרה לי בטיול שנתי. הייתי בכיתה ו', בת 12, וכבר היתה לי חזיה. במשך שנה סבלתי הצקות של ילדים בכיתה. הם משכו לי בחזיה מאחור (וכששיחררו זה כאב לא רק מהעלבון), הם פתחו לי את כפתורי החולצה באמצע הרחוב, הם הזמינו אותי לעלות איתם לבית על העץ שם ניסו לדחוף לי ידיים מתחת לחולצה, ואני לא הבנתי כלום. לא ידעתי שאני יכולה להתנגד. לא ידעתי שאני יכולה לספר למישהו. לא ידעתי שאני לא היחידה. כל מה שרציתי היה להיות מקובלת. או שיאהבו אותי. או שניהם. היו לי רשימות, את מי אני אוהבת או מחבבת או מעריכה. וכשהילד שאהבתי הזמין אותי אליו הביתה – חשבתי שהוא אוהב אותי, גם. לא ידעתי שהוא רק רוצה לבדוק מה צמח לי מתחת לחולצה. לא הבנתי שאחר כך הוא יספר לחברים שלו. 

בטיול השנתי ישנו כל הילדים באולם ספורט של בית ספר בצפון. הצטופפנו בשקי שינה זה ליד זה, היה קר, אבל זה לא תירוץ. היינו ילדים חרמנים שמדברים על אוננות, אני זוכרת שהמילה הצחיקה אותי, ושממש לא ידעתי מה זה אומר. ואז הגיעה אלי חבורה: שני ילדים שהיו ברשימה שלי (אוהבת, מחבבת), וילד אחד שנחשב לפרחח של הכיתה, או הערס, או ילד עם הפרעה – לא ידעתי איך לקרוא לזה אז. הוא שאל אותי – איך זה יכול להיות שאני הגעתי רק השנה לכיתה, ואת פה כבר כמה שנים ואני יותר מקובל ממך? באמת שלא הבנתי איך זה. ואז הוא הציע: בואי אתי לשק שינה שלי. בבוקר הכל ישתנה, בבוקר כבר תהי מקובלת. 

חלק מהזכרון כבר התעמעם. אני לא זוכרת כמה דקות או שעות שכבתי לידו שם, כשהם יושבים ליד ומסתכלים. זוכרת שהתפתלתי תחת מגע ידיו המגששות, אבל לא זוכרת אם הוא נגע או לא. מניחה שהוא ליטף לי קצת את החזה, אבל כשניסה לעבור "למטה" כבר לא נתתי לו. לא צעקתי, לא עשיתי עניין, גם לא נתתי לו מכה הגונה איפה שאולי הגיע לו, רק יצאתי מהשק שינה שלו וחזרתי לישון בשלי. 

בבוקר באמת הכל השתנה. לכל מקום שהלכתי הותרתי מאחורי שובל של לחשושים והסתודדויות. לא הפכתי למקובלת, הפכתי לשרמוטה של השכבה. למזלי, לילדים בשכבה שלי היה זיכרון קצר, שבוע אחר כך כבר היה להם משהו אחר לדבר עליו. אבל בשביל רגעי התמימות הקטנים האלו – אני מזדהה עכשיו עם כל השרמוטות של העולם. הלוואי ויכולתי לומר להן: אתן לא לבד. הלוואי ויכולתי ללמד אותן איזה טעויות לא כדאי לעשות. הלוואי ויכולתי להפוך אותן לחכמות יותר ממה שאני הייתי, או לפחות ללמד אותן שמותר להיות תמימה וטיפשה בגיל 12, או 15, או 17. זה לא אומר שתישארי כזו לכל החיים. אבל האחריות היא לא רק עלינו. גם אני הייתי שרמוטה, והיו עוד כמה כאלה שהכרתי במהלך השנים. אבל אם לא נדאג להפסיק את הניצול – כנראה שהבנות שלנו ימשיכו להיות שרמוטות, רק בגלל שהן בגיל הזה, שהנאיביות עוד שולטת בו.

הסיפור הזה מגעיל מכמה סיבות: בגלל התופעה של גברים מבוגרים שחושקים בנערות צעירות, בגלל התופעה שאנו רצים להאשים את הקורבן – לרוב מבלי שכל הפרטים ידועים לנו, בגלל התופעה של כלי תקשורת שמנצלים את תמימות הנערות וחוסר הניסיון שלהן ומראים לנו אותן כפי שלא היינו רוצים לעולם לראות את בנותינו. והסיפור הזה לא ייגמר, לפני שינוסח קוד אתי לסיקור, לפני שנראה את הקורבן כפי שהוא – קורבן, ולפני שנזכור מי פה בעל הניסיון ויועצי התדמית והמבוגר האחראי. 

בדיקת ההריון האחרונה שלי (שוב) יצאה שלילית, אבל יום אחד אהיה אמא לילד או ילדה. אני אדאג לחנך אותם להיות ילדים טובים, לא לפגוע באחרים, לשמור על עצמם. אבל מי יחנך את הגברים הפוגעים?

 

להמשך הפוסט

בואו נדבר על סקס

יעל קציר | 30.10.2013 | 16:48

צילום: גטי אימג'ס

 

***אמא ואבא בבקשה אל תקראו את הפוסט הזה***

אני רוצה לדבר רגע על חרמנות. אמנם כרגע מי שמדברים על חרמנות הם גברים או כוכבות פורנו, אבל באמת, בואו נדבר על זה רגע. כי אין לי מושג אם זה קורה לכולן, אבל אני חוששת שאצלי חרמנות היא חלק בלתי נפרד מהתהליך. אולי אלו ההורמונים (הסינטטיים או הטבעיים) שמגבירים אצלי את החשק, אבל במחזורי הטיפול האחרונים התעורר אצלי חשק מיני שלא יודע שובע. ומילא אם הייתי בזוגיות והיה איזה פרטנר להוציא את זה עליו, אבל בהיותי רווקה זה קצת יותר מורכב. יש איזה בחור או שניים וכמה מכשירים שמסייעים לי, אבל בניגוד לחשק המיני שידעתי בעבר, עכשיו תוקף אותי משהו חייתי כמעט. צורך עז בסקס. 

כשחושבים על כך, זה הגיוני. אני רוצה להרות, ובשביל להרות נהוג לקיים יחסי מין. ברגע שאני נעשית קשובה למערכת הרבייה שלי, אני שמה לב יותר עד כמה היא צועקת שהיא פשוט רוצה סקס. עד כדי כך רוצה סקס, שפתאום חזרו להתחיל איתי ברחוב. עד כדי כך צועקת, שאפילו בהזרעה שהיתה לי השבוע, כשהרופא נכנס, לא יכולתי להפסיק לחשוב כמה הוא חתיך, ובזמן שהוא עשה מה שעשה כדי שאכנס להריון, תהיתי אם זה בסדר לשאול אותו אם הוא נשוי או פנוי תוך כדי שהוא מתעסק שם. 

מבלי להתנפל על כל גבר שעובר בסביבה (ולתרץ זאת בכך שאני פועלת בשליחות אברי הרבייה שלי), אני פשוט נהנית מההפתעה הנעימה הזו. הנה יש משהו שיכול קצת להרגיע אותי, קצת להצחיק אותי, בזמן התהליך הארוך הזה. יכול להיות שאם היה לי עכשיו בן זוג, והסקס היה נעשה לשם הרבייה ולא לשם ההנאה – לא הייתי כל כך חרמנית. מה שבטוח – כשאני חרמנית (ובהכרח גם חייכנית ולבבית) אני לא מרירה. ופחות לחוצה. ויותר נהנית. 

כמו שכתבתי בהתחלה – נשים לא מדברות על חרמנות, אלא אם הן עובדות בזה, וגם אז מדובר לרוב במשפטים שגברים שמים להן בפה. אבל למה בעצם? אולי מסיבה אחת עיקרית, שהן מפחדות שאחרי שידברו על כך – הן יותקפו בהצעות מגונות מכל מי שנמצא בסביבה. גם אני חוששת מעט להודיע לעולם על צורך אנושי בסיסי שמא זה יסכן את ביטחוני האישי או יוביל להאשמות שונות. יהיה נחמד לגלות שאפשר לכתוב ולדבר על זה ללא חשש.

להמשך הפוסט

תפריט הריון

יעל קציר | 20.10.2013 | 13:52

כמיטב הקלישאות, אחד הדברים האהובים עלי זה לבשל. מעט מאוד פעמים קרה שלא הצליח לי האוכל. את כל הפעמים האלו אני זוכרת במדוייק ויכולה לספור אותן על כף יד אחת, ואני לא איזו שפית דגולה, אבל יש לי את היד הזו שיודעת לאמוד כמה מעט זה קמצוץ, וכמה הרבה זה יד נדיבה, ואת היכולת לחבר בין מצרכים שישלימו זה את זה ולא יתחרו. חשבתי שהקלות שבה למדתי לבשל, תמשיך גם לבישול ההריון. מחברים שני מרכיבים, מוצאים את מועד ההתכה הנכון, מערבבים קצת, מוסיפים אהבה ביד רחבה – והתבשיל מוכן. אז איך זה, לעזאזל, שאיני מצליחה לבשל כבר את ההריון הזה? 

אם הייתי יודעת מראש שאזדקק למספר מסויים של ניסיונות (ולא משנה אם מדובר על שבעה, שש עשרה או עשרים ושניים) – הייתי נערכת לכך בהתאם ועומדת בזה בשלווה-יחסית. עוברת את כל הפעמים שצריך לעבור בדרך, מתכוננת כלכלית להוצאה הצפוייה, ובייחוד – מוצאת את הסבלנות ואורך הרוח לעבור את כל התהליך פעם אחר פעם, מתוך ידיעה ברורה שנשארו לי עוד X ניסיונות עד שאזכה בתינוק הנכסף. הקושי הכי גדול שאני מוצאת בכל התהליך הזה הוא אי הידיעה וחוסר הוודאות. האם זה יקרה? מתי? באיזה אופן? החלק הכי מתיש הוא זה של הציפיה והאכזבה, שמגיעים במחזוריות ביחד עם ביוץ ווסת. ובינתיים ממשיכים החיים. 

ייתכן שיכולתי בינתיים להתחיל (ואולי גם לסיים) את התואר השני שאני חושבת עליו, או את הקורס ההוא שרציתי לעשות. ייתכן שהיה באפשרותי להכיר בחור מקסים, גיי או סטרייט, מתוך אהבה או חברות טובה – ולגדל איתו ביחד. יכול להיות שעד שאהרה ואלד – מקום העבודה שלי ישתנה כל כך שעדיף לי לחפש כבר משהו אחר. כל כך הרבה סימני שאלה, אך דבר אחד בטוח: האהבה הזו שיש בי, הכמיהה והציפיה, לא הולכות לשום מקום. מתישהו, ילד או ילדה כלשהם יזכו לגדול איתם.

אני מתחילה לחשוב על אלטרנטיבות. אמנם, שישה ניסיונות (בדרך לשביעי) בגיל 39 וחצי זה עוד כלום, אבל אני מכינה את עצמי לאפשרות של אימוץ. אין לי מושג במה זה כרוך עדיין, ואיני יודעת אם רווקה יכולה בכלל לאמץ במדינתנו הנאורה, אבל כבר החלטתי שמה שלא ילך דרך הגוף יקרה דרך כוח הרצון. 

להמשך הפוסט