שוב לא הצליח (#6)

יעל קציר | 13.10.2013 | 17:35

 

שוב תשובה שלילית. מתברר שגם סיפור סוחט-דמעות לא בהכרח משפיע על הגוף שלי להיכנס להריון. מזל שהפעם הסובבים אותי היו כל כך מאוכזבים ועצובים שהייתי עסוקה יותר בלנחם אותם, מאשר זקוקה לניחומים בעצמי. אז סבתא לא הכניסה אותי להריון, מילא. אולי עדיף שלילדה שלי לא יהיו נעליים כה גדולות וכבדות להיכנס אליהן. שתתחיל דף חלק משל עצמה, בלי האחריות של להיות הנשמה של הסבתא-רבא שלה.

השיגרה של התשובות השליליות כוללת כבר אלמנטים של פולחן: החל משעות הציפיה הארוכות, תוך ריפרוש מונוטוני של אתר קופת חולים עד שמגיעות התוצאות, דרך תחושות של עצב וחוסר אמונה (אולי הם התבלבלו בבדיקות? אולי בטעות עדכנו רק את התאריך ולא את התשובה?), עדכון של כמה אנשים קרובים, פרסום סטטוס מתחכם אך קורע לב בפייסבוק, יציאה לריצה או הליכה מייד עם ההגעה הביתה כדי להדוף תחושות רעות ויום או יומיים שבהם "מותר לי להיות חלשת אופי" שזה אומר שאני מרשה לעצמי לנשנש ממתקים כאוות נפשי. בתוך כל זה לפעמים יש בכי ולפעמים אין, לפעמים יש תחושות כעס ולפעמים פחות. הפעם, למשל, הרגשתי עלבון צורב. מה יש לו, לגוף הזה שלי, שלא מוכן לקבל את המשימה של להיות בהריון כבר? אז מה אם עברתי את גיל 39. אז מה אם ניסיתי רק 6 פעמים. אני רוצה כבר את מה שאני רוצה וזהו זה… ויחד עם זה ישנם גם רגעים של סבלנות, וקבלה, והבנה שזה יקרה כשזה יקרה ואין מה להילחם בזה, רק להמשיך לנסות.

אומרים לי שאני חזקה. לפעמים אנשים לא מבינים מאיפה יש לי כוח להתמודד עם כל זה. אבל בכנות, אני לא מרגישה חזקה באופן מיוחד. אני בטח לא חזקה יותר מכל אלה שעוברות את אותו הדבר בדיוק – רק בשקט, בלי לספר לכל העולם. הציפיה לא קלה יותר כשנושאים אותה לבד. אולי אפילו להפך, תחושת האחריות בטח כבדה יותר, מתובלת בהאשמה עצמית ובדידות. להיות בצרה כלשהי לבד ולהדוף את הקשיים תוך ניסיון לשמור על פאסון – נראה לי קשה בהרבה מלעבור את כל זה ולשתף. מתארת לעצמי שהתשובה, כמו תמיד, היא איפושהו באמצע. אני מתארת מצב קיצוני של שמירה בבטן ובעצמי נותנת דוגמה לקיצוניות השניה. אבל בשורה התחתונה – אני לא מרגישה חזקה באופן מיוחד. רק כשאני מנסה לעשות דברים שקשים לי, אני מזכירה לעצמי שהנה, הוכחתי לעצמי שיש לי כוח רצון וכשאני רוצה אני יכולה. זה, למשל, מה שאני אומרת לעצמי כבר כמה ימים מאז התשובה השלילית, אבל עדיין מטביעה את יגוני בשוקולד ופחממות.

ומה קורה עכשיו? עברתי כבר ניסיון אחד עם הורמונים. קופת החולים דורשת שניים או שלושה ניסיונות כאלו לפני שעושים הפריה חוץ-גופית. הייתי שמחה להגיע להפריה חוץ-גופית כבר עכשיו (כמובן- רק מתוך הנחה ששאר הניסיונות הם עקרים, תרתי משמע, ושטיפול IVF אחד יביא סופסוף להצלחה), אבל יש איזה כנס השבוע שאליו נוסעים כמעט כל בכירי המומחים בתחום, והרופא שלי בחופש. בזמן הכנס יש גם חופשה כללית באסותא: סיפרו לי שלפני כמה שנים טובות, התקלקל איזה מקפיא באסותא, וכמה עוברים מוקפאים שאוחסנו בו נפגמו (המחשבה על ההורים קורעת את ליבי). מאז, בכל שנה בתחילת השנה העברית, מחלקת ה-IVF של אסותא לוקחת חופשה של חודש שבה הם מפשירים את המקפיאים, בודקים ומתקנים אותם, על מנת שהתקלה לא תישנה. כך ששני הגורמים האלה – רופא בחו"ל ובית חולים בהדממה – גורמים לסיבוב הזה להפוך לסבב טבעי לחלוטין. מחזור, עוברים שבועיים, אוביטרל והזרעה. בלי הורמונים. 

החלטתי לנצל את החודש הזה כדי לנסות שיטת טיפול אלטרנטיבי חדשה. כבר ניסיתי דיקור סיני ורפלקסולוגיה, ועכשיו סיפרו לי על תטא הילינג – שיטה אנרגטית לשחרור חסימות רגשיות. הפקדתי את עצמי בידי מטפלת מקסימה, שבעזרת שיחה ודימיון מודרך, בשיטה הזויה אך מופלאה, שיחררה בי חסימות. איך אני יודעת ששיחררה? השיטה בנויה על התנגדות של הגוף. התנגדות פיזית ללחיצות. וההתנגדות שהיתה לי בתחילת המפגש – נעלמה בסופו. זה נשמע שרלטני? כן, ועוד איך. האם זה יעבוד? נחכה ונראה. הצלחתי להתחמק מעיסוק ב"אנרגיות" עד כה, אבל הרצון להשיג כבר הריון גובר על הסקפטיות. וגם אם הטיפול לא יעבוד – לפחות ביליתי כשעה וחצי עם בחורה מצויינת ולמדתי עוד כמה דברים על עצמי.

 

להמשך הפוסט

על החיים ועל המוות

יעל קציר | 26.09.2013 | 23:52

זה אמנם לא קשור באופן מיידי לנושא הבלוג, אבל סבתי (זו שתמיד הייתי מאוד קרובה אליה) נפטרה. היא היתה במצב קשה כבר זמן רב, זו היתה גסיסה שנמשכה מעל שנה שבמהלכה היא כבר לא היתה לגמרי איתנו. לפני כמה חודשים, כשסיפרתי לה שאני בהריון, היא שמחה וחייכה חיוך גדול ומיד אחר כך צללה חזרה ללימבו שהיתה נתונה בו. כשחודש אחר כך הפלתי, לא טרחתי אפילו לספר לה. לא רק כדי לא להעציב אותה, אלא גם כי לא חשבתי שהיא זוכרת משהו מכל העניין. היא לא שאלה כלום. 

פעם, לפני כל המחלה והזקנה שלה, היינו מדברות על הכל. הדברים שאני כותבת כאן היום – היו יכולים להיות השיחות שלנו, אם רק היה עוד עם מי לשוחח. היא היתה הסבתא הכי מדהימה בעולם (תמיד נכדים אומרים את זה על הסבים והסבתות שלהם) והשפיעה עלי רבות. היינו מאוד קשורות, אולי גם בגלל שהייתי הנכדה הבכורה שלה. 

ערב לפני שהיא נפטרה, עוד הזרקתי את הגונל אף האחרון, והלכתי למעקב. שלושה זקיקים גדולים ויפים קבעו את מועדי ההזרעה לימים שלישי ורביעי. בשני בשמונה בבוקר היא נפטרה. בצהריים הזרקתי אוביטרל. המעבר הזה, בין מוות לחיים חדשים, היה מאוד סמלי. ביום שלישי בבוקר היתה הזרעה ראשונה. הזריק לי אותה פרופסור משיח, ומיד פרצתי בבכי. לא יכולתי להימנע מהתחושה שהנשמה של סבתא שלי נכנסת לי עכשיו לגוף. אני בכלל לא בטוחה שאני מאמינה בנשמות, אבל באותו רגע ידעתי שהפעם סבתא תסדר לי הריון. 

ההזרעה של יום רביעי היתה קצת יותר מורכבת. במבצע מורכב נאלצתי לנסוע בזמן מירוץ האופניים שבעטיו נסגרו חצי מרחובות תל אביב לתוך העיר כדי להביא את מנת הזרע והחוצה ממנה כדי להגיע לרופא, שבעצמו נתקע בפקקים. וכל זה בסמוך מאוד למועד הלוויה. הרופא היה מקסים במיוחד, והצדיק בפעם הכמה את הבחירה בו. לא התאפקתי ונישקתי אותו, ובהזרעה שוב התרגשתי ובכיתי. בכל אותו בוקר, במירוץ המטורף הזה, הרגשתי שסבתא שומרת עלי ודואגת לילד/ה שהולך להיות לי, כדי שיהיה לנשמה שלה לאן לעבור. תמיד סלדתי מדיבורים כאלו, אבל כנראה שהפער בין החיים למוות חיווט לי את המוח בצורה קצת שונה. 

הגעתי ללוויה בדיוק ברגע הנכון. הספקתי לשאת את דברי ההספד שכתבתי לסבתי. בעוד כ-11 ימים אדע רשמית אם נקלטתי, אבל לי ולבני משפחתי ממש קשה להאמין אחרת. לפעמים דברים פשוט צריכים לקרות בזמן שלהם. וזה מרגיש שעכשיו זה הזמן. 

להמשך הפוסט

על איחולי שנה טובה

יעל קציר | 18.09.2013 | 19:57

יש לי וידוי – אני מתעבת איחולים לשנה החדשה. הריטואל הזה, עם האשליה שביום אחד החיים ישתנו ופתאום הכל יהפוך לדבש ונצנצים, השקר שאנחנו נופלים בו כל שנה מחדש עם הבטחות לעצמנו, מסקנות, תקוות. שונאת את זה. בכל שנה אני מקווה שהשנה אהפוך לאמא. אולי הפעם סוף סוף זה יקרה, ובראש השנה הבא, בעוד שנה מהיום, הלוואי וכבר יהיה לי ילד/ה או לפחות בטן הריונית מפוארת. כבר הרמתי על הפנטזיה הזו אי אלו כוסות יין, אכלתי תפוח בדבש וראש של דג וביצעתי את כל כללי הטקס. וזה עדיין לא בא. אז השנה, אני שובתת. לא מאחלת, לא מתיימרת להבטיח לעצמי הבטחות. הרי ממילא השנה הזו תביא את מה שיתחשק לה להביא, אז מה שווים כל האיחולים והציפיות?

עכשיו אני מתמקדת בדבר אחד: חופש. כי השנה אמנם רק התחילה, אבל אני כבר עייפה. עייפה מטיפולים, מכמיהה, מציפיה. עייפה מדאגה ומלחץ, עייפה מהמאמץ לחייך יום יום ומהעיסוק התמידי, האובססיבי, החופר, המעיק בדבר שבגיל מוקדם יותר היה קורה (אולי) באופן טבעי ופשוט. אז בחגים האלו אני לא מבטלת את זמני באיחולים ובעיצוב שנות-טובות, אלא מתרכזת בחופש. כל יום שאפשר להישאר בבית ולא לעבוד הוא מבורך. אני מתענגת על כל יום שמאפשר לי לצאת מהבית רק לדברים שעושים לי טוב – טיול בחוץ, ים, או סתם לשבת באיזו פינה עירונית חביבה עם כוס מיץ ירוק ביד. מתרכזת בחופש הזה ויונקת אותו עד הטיפה האחרונה. 

אולי בזכות החופש גם יש לי יותר מרץ. יש לי כוח למשוך קדימה לעוד טיפול, ועוד אחד, עד שיצליח. לא ברור מאיפה מגיעים הכוחות האלו, זה נדמה כאילו משהו פיזי מושך אותי, בלי שנעשית איזושהי בחירה מצידי. יש בי גם תחושה חדשה, שהלחץ מיותר. הדברים יקרו ממילא בקצב שלהם. התחושה הזו היא לא משהו שאפשר לומר לאחרים (להפך, היא תמיד מעצבנת כשמדברים אותה), אלא חוט שנובט מבפנים, של קצת שקט. פתאום התהליך הארוך הזה לא כל כך נורא. פתאום אני אפילו מגלה דברים חיוביים שקורים עם הזמן: אני לומדת כמה כוח יש לי (תמיד חשבתי שאני מאוד חלשה), מגלה כמה אנשים אוהבים אותי ותומכים בי, ומבינה כמה אני יודעת היום יותר ממה שידעתי קודם. 

השקט הזה, שגיליתי בי פתאום, הצליח להרגיע אותי לפני "היום הנורא". אחרי ששוטטתי במרחבי הגוגל בחיפוש אחר תופעות לוואי לגונל אף, התחלתי ביום ראשון להזריק – כשאני שקטה ורגועה, בניגוד לפקעת העצבים שהייתי לפני שבוע. למען האמת לפני שבוע חשבתי שהפוסט הבא שאכתוב יוקדש כולו לקריאה לכל חבריי ומכריי בעלי חוש ההומור שיעזרו לי לעבור את התקופה הזו בשלום, ינסו להצחיק אותי ולשמח אותי, כי אולי כך אצליח להימנע מעצב ועצבים שנכללים ברשימת תופעות הלוואי הגדולה. אבל גיליתי שאני לא באמת מפחדת מזה כל כך. דבר ראשון, זה לא שעד עכשיו הייתי רגועה ומעכשיו הכל יהפוך לדרמה. אני הרי סאקרית של דרמה, אני חיה מזה. אז עוד קצת רעש יספק לי עוד אקשן. דבר שני, גיליתי פתאום המון נשים שלקחו הורמונים ולא סבלו מתופעות לוואי. הבנתי שלא חייבים לעבור את זה בפחד ובמתח. 

ואל תחשבו שהכל הלך חלק. ממש לא. ביום ראשון הגעתי אל הרופא אחרונה. שנינו היינו עייפים. הוא בדק וראה שהציסטה נעלמה, והזריק לי 75 מ"ג גונל אף תוך שהוא מסביר לי איך להשתמש בפטנט. הכל נראה מאוד פשוט מבין שרעפי העייפות, ולא כאב כמעט. למחרת קראתי את חוברת ההסבר ומשהו קצת נראה לי לא הגיוני, אבל החלטתי שזה שטויות וזה פשוט וניסיתי להזריק. לא הרגשתי כלום. רק ביום אחריו, לאחר ניסיון נוסף שלא הרגשתי כלום, היתה לי תחושה שאולי משהו לא בסדר. מצאתי סרטון ביוטיוב שמסביר איך מזריקים, וגיליתי להפתעתי שבשביל להזריק צריך אשכרה להחדיר את המחט לתוך הגוף (!)… זה אולי נשמע כמו בדיחה, אבל בחיי שבחוברת היה כתוב להסיר רק מכסה אחד של המחט, ואת השני להשאיר. וזה אולי יישמע דבילי אבל באמת חשבתי שהפטנט שנקרא "עט" אכן פועל כמו עט, והוא מחדיר את המחט לגופי בלחיצה (למעשה, זה רק משחרר את החומר בלחיצה). אז אחרי דילמה והתחבטות קלה החלטתי לחזור על הפעולה ולעשות אותה הפעם כמו שצריך. כך – או שהזרקתי לעצמי 3 פעמים במקום פעמיים, או פעם אחת.

היום בביקורת אצל הרופא גיליתי שפעלתי נכון, ולא קרה שום דבר (עוד מיני-דרמה לחינם). לדבריו "השחלות שלך רק מתחילות להתעורר". בוקר טוב, חמודות. נראה איך תהיו במעקב של יום ראשון. עד אז שיהיה חופש נעים לכולנו.

 
להמשך הפוסט

הפעם הייתי מוכנה

יעל קציר | 02.09.2013 | 09:51

הפעם הייתי מוכנה. כל אחת לומדת לפתח את מנגנון הפרופורציות שלה, אצלי זה פועל דרך הנמכת ציפיות. כשאני לא מאמינה שנכנסתי להריון אבל בודקת בכל זאת – אוכל רק להיות מופתעת לטובה, לא לרעה. אלה טריקים אינפנטילים שתמיד עובדים. הם לא גורמים לי להיות פחות מאוכזבת, רק יותר מוכנה. וזה מספיק טוב לבינתיים.

ובכל זאת, גם עם הטריקים האלו, לא הייתי מוכנה לדברים שבאו אחר כך. אמנם הצלחתי לא להישבר הפעם, אבל נמלאתי כעס נורא. הכעס הלך ובער בי עד שלא יכולתי אלא להוציא אותו. כעס על בנים, ובעיקר על האקס. כעס על שהגעתי למצב הזה. כעס על כך שבמשך שנתיים וחצי של זוגיות האמנתי, באמת שהאמנתי, שהאהבה שלנו אמיתית, שהוא רוצה להקים איתי משפחה, שהתחושה שהוא "עוד לא מוכן" תעבור בקרוב, שאצליח להסביר לו שאין זמן לחכות יותר. ההסברים שלי התפתלו סביב גילי המאוחר, וגם סביב גילו. הפחד מטיפולי פוריות, החשש מהורמונים, הבעתה מהפריה חוץ-גופית, האימה שבלהיות הורים זקנים – כל אלה ועוד נדונו בכל שיחה או ויכוח שהיו לנו בנושא. וכשהוא ענה שהוא אוהב אותי, אבל הוא צריך עוד קצת זמן, חיכיתי. וחיכיתי. עד שלא יכולתי יותר. שנתיים וחצי עברו עד שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך לומר לו שאין לי יותר זמן לחכות ובכל זאת להמשיך להמתין. עזבתי אותו לטובת בנק הזרע, בתקווה שאני עוזבת בזמן לפני שאאלץ להגיע לטיפולי פוריות, לפני שאזדקק לזריקות הורמונים ולהתערבויות נוספות.

אבל אחרי 5 ניסיונות והפלה אחת, אני כבר מבינה שאין מנוס. השלב הבא יכלול הורמונים. ואחר כך הפריה חוץ גופית. והכעס הזה, על שהוא נתן לי לחכות ולהפסיד את האפשרות להריון טבעי, להורות בזוגיות, לשותפות במשהו נפלא כל כך, חייב לצאת איכשהו.

במקביל, החלפתי שוב רופא. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה לא טוב להחליף. שאני צריכה לתת צ'אנס לאדם לעשות את עבודתו. אבל דבר אחד למדתי כאן – שאני עם צ'אנסים גמרתי. אם הרופא גורם לי לתחושת אי נוחות – אין סיבה שאשאר אצלו. יכול להיות שהוא רופא מצויין, אבל הוא כנראה פחות מתאים לי. את הדוקטור עזבתי כי הוא היה אובססיבי לגבי צילום רחם. את הפרופסור עזבתי כי הוא האמין שאני והשאלות שלי מפריעות לו לעשות את עבודתו. יכול להיות שהוא באמת האלוהים שהוא חושב שהוא, בורא במו ידיו חיים בבטן של נשים רבות. יכול להיות שהוא קורא את הבלוג ולכן לא היה נחמד. ויכול להיות שהוא סתם מתאים יותר לבחורה אחרת, כזו שלא מפריע לה שאין לה שליטה על התהליך, כזו ששמה את יהבה בידיו של אדם אחר באמונה שלמה. אני לא כזו. אז חיפשתי לי רופא חדש. מישהו שאוכל לשאול אותו שאלות בלי להרגיש חוסר נוחות, מישהו שיתלבט יחד איתי בין כל האפשרויות העומדות בפנינו, ולא יחליט עבורי.

בכוונה אני נמנעת מלכתוב את שמותיהם של הרופאים כאן. מאמינה שהם לא רופאים "רעים", שזו בעיקר שאלה של התאמה וכימיה. אבל הרופא החדש שהגעתי אליו, פרופסור גם הוא, חייב להיקרא "המקצוען". כבר כשהתקשרתי דרך מספר שהשגתי באינטרנט הגעתי ישירות אליו. הוא הקשיב, שאל כמה שאלות, ענה לשאלותיי, הכל בסבלנות. באותו יום הוא כבר קיבל אותי לקליניקה שלו. אמרתי קליניקה? בית דירות בשכונה טובה בתל אביב, שבתוכו מתרחשת אחת הסצנות המשונות: עשרות אנשים מגיעים וממתינים בסלון, ברגע הראשון חשבתי שנכנסתי בטעות לשבעה של מישהו. כל אישה שנכנסת שואלת מי אחרון, ובמטבח – אשתו המזכירה מנהלת את העניינים. אחרי כמעט שעתיים המתנה נכנסתי. הוא זכר אותי משיחת הטלפון, זכר את תוכן שיחתנו ושאל עוד כמה שאלות. הסביר לי לגבי התהליך – מה האפשרויות העומדות בפנינו, על מה הוא ממליץ. הוא בדק אותי! רק כשהוא אמר שיבדוק אותי הבנתי שבשיחותיי עם הרופאים הקודמים הם בכלל לא בדקו, אלא רק החליטו בעצמם, על סמך מראה עיניי בלבד. ולמה זה חשוב שהוא יבדוק אותי? במקרה (או שלא) הוא גילה ציסטה בשחלה. עכשיו אני צריכה לקחת גלולות למשך עשרה ימים, כדי שתעבור הציסטה. במהלך הימים האלה זומנתי לעוד בדיקה – היסטרוסקופיה, שנותנת תמונה יותר שלמה מזו שמגלים בצילום רחם, שתענה על השאלה אם אחרי ההפלה נותרו שאריות כלשהן, ואולי אפילו תמצא מה גרם להפלה. המקצוען מעדיף אותה על צילום רחם נוסף, משום שמדובר בשלב שממילא צריך לעבור לפני הפריה חוץ גופית. הבדיקה והפגישות איתו אמנם לא זולות, אבל בשלב הזה אני כל כך שמחה שהגעתי אליו, למקצוען, שזה לא נורא.

לכל אישה מגיע למצוא את הרופא שמתאים לה. כזה שהיא מרגישה אצלו בידיים טובות. כזה שהיא יכולה לקבל אצלו מענה לדברים להם היא זקוקה. כשהיא מוצאת אותו – היא לרוב מרגישה שהוא הרופא הכי טוב בעולם ושרק איתו זה יצליח. על כל רופא שמעתי המלצות כאלו, לצד אזהרות בנוסח "אל תתקרבי". החוכמה היא לדעת לבחור את מי שיתאים לך. אני סופסוף מצאתי. לפחות לבינתיים. 

להמשך הפוסט

מפלצת ה-PMS

יעל קציר | 22.08.2013 | 14:38

יש ימים בהם עדיף להתחפר מתחת לשמיכה ולא לצאת מהבית. יש בקרים כאלה, שהראש מתפוצץ מחפירה-עצמית, והדרך היחידה להיפטר מהתחושה היא להמשיך לישון. כשעובדים 10 ויותר שעות ביום, כשחיינו הם מרוץ השגי בדרך לאנשהו, דיכאון הוא דרך טבעית של הגוף לומר לנו לעצור ולנוח. לא פעם התפרצתי בעצבים על אדם שאני עובדת איתו או חיה איתו, מעבר לכל פרופורציה, או נתקפתי בכי בלתי נשלט. בדרך כלל ההתפרצויות האלו אירעו בשבוע לפני המחזור. גופי ונפשי הופכים אז לרגישים יותר, כל כאב כואב יותר, כל לחץ מלחיץ יותר.

כבר יותר משבוע אני חווה את התחושות האלו כמציאות יומיומית. לא מרוצה מכלום, תיסכול מעוור חושים הופך אותי למפלצת שואגת ויורקת אש. כמעט אין אדם בעבודה שלא רבתי איתו, הובלתי קרבות לשינוי סדרי עבודה בשם הצדק וזעמתי כשלא הצלחתי להילחם בטחנות רוח. היות ואנחנו בחלק הקריטי של חודש אוגוסט, הרבה עובדים שיריינו לעצמם חופשה, ואין באפשרותי לקחת כמה ימי מנוחה כרגע. אני ממתינה בכמיהה לחגים, שיביאו איתם כמה ימי חופש פה ושם ואולי אולי יתנו לי קצת אוויר לנשימה. 

מפלצת ה-PMS מפחידה מאוד, אותי ואת הסביבה. היא שולטת בגופי ובמוחי, מקפיצה פיוזים סמויים בהזדמנויות לא צפויות, משליטה טרור אלים. האם זו תופעה שלפני מחזור או לפני הריון? הסימפטומים כל כך דומים, שאין לדעת. אני תוהה אם ככל שגופי נקי יותר מרעלים כך הוא רגיש יותר לשינויים הורמונליים.

לפני שבוע וחצי עברתי הזרעה. אחרי 5 ימי איקקלומין הזקיקים הגיעו לגודל 20. הרופא שלי הזריק לי אוביטרל וזירז כך את הביוץ, ואת ההזרעה עשה פרופ' משיח, הגורו של ההריונות, בכבודו ובעצמו. האם הציפייה היא שהופכת אותי למפלצת? האם זו הדחקה של רגשות שמתפרצת בי? מישהי בתוכי כבר צועקת – למי אכפת. מזל שסוף השבוע עכשיו, ואוכל לחזור להתחפר בעצמי ולנוח מהעולם ליומיים. המשא הזה, והמסע הזה, קשים.

להמשך הפוסט

מתחת לקליפה

יעל קציר | 11.08.2013 | 10:27

 

אני קליפה של בחורה. עושה את הדברים שצריך לעשות על אוטומט. מחייכת כשצריך, מנומסת או מתלהבת כשצריך, הכל למראית עין. בפנים כבר התפרקות מוחלטת של כל המערכות. כמו אישה זקנה שיום מותה קרב, ליבה עוד פועם, היא עוד אוכלת, אבל המבט כבר ריק ואין שם את הנשמה שפעם היתה לה. בניגוד אליה, אני עוד משתתפת בכל הדברים שקורים מסביב. עובדת, נפגשת, מבקרת, אבל הלב לא שם. הוא מכווץ ומלא מרירות על דברים שרציתי שיקרו לי ולא קרו. 

אני קליפה של בחורה. הפנים שלי כועס על כל העולם. על ההריונות שמסביב, על ילדים ותינוקות של אחרים, על התאהבויות, על בחורים. על אלה שאהבתי ואלה שלא, על כל בחור שלא רצה ילד משותף, ובמיוחד על ההוא שמשך אותי באף עד שהגעתי לכאן, משלמת כסף על מנות שהוא מייצר בחינם, נערכת לגדל ילד לבד, ילד שלא ברור מתי, אם בכלל, הוא ייווצר. על הרופא שלי, פרופסור שמנהל מחלקה גדולה בבית חולים גדול, שלא מתזמן את הביוץ ובשל כך הניסיון הקרוב, ממנת הזרע האחרונה שרכשתי, יהיה ככל הנראה נסיון שווא. הכעס מרוקן אותי, ולא נשאר ממני דבר. 

קליפה של בחורה. גם לכתוב כבר לא יודעת. איך מתפקדים בעולם בתור קליפה? הכל קורה על אוטומט, בצורה מכנית. שיגרה של הרגלים, נטייה להסתגרות, פתיל קצר (מזל שהחוק מגן עלי מפני איבוד מקום העבודה), רשימת מטלות שמסמנים עליה וי. מדי פעם שוכחים דברים, מדי פעם מפשלים. הסביבה, שבמקרה שלי יודעת בדיוק מה אני עוברת, מבינה. מבטי רחמים והיסויים של שקט הם מנת חלקי היומית. קרובים מסתירים הריונות, חברות מתקשרות חסרות אונים. לרגעים, גם אני קצת מרחמת עליהם, שאינם יודעים מה לעשות או איך להגיב. 

אני קליפה של בחורה. חייבת להיות כזאת, כי עם כל כך הרבה רעל בתוכי, לא יכולה לאפשר לעוד רעל לחדור. אם הייתי יכולה, הייתי יוצאת לחופשה עכשיו. חופשה מהשיגרה, חופשה מעצמי. אבל אין לי כוח להניע גם את זה. בקושי רב אני מביאה את עצמי לקום בבקרים, לתפקד, לעשות פרצוף שמח לעוד בחורה (צעירה ממני, כמובן) שנכנסה להריון. לשמוח לעוד ילד או תינוק שנולד למישהו אחר. והקליפה הזו מתחילה להרקיב. 

להמשך הפוסט

לעזאזל הכל

יעל קציר | 07.08.2013 | 20:50

אם קראתןם את הפוסט הקודם ולא האמנתןם – אתןם לא לבד. ימים בודדים אחרי כתיבתו, אני קוראת בו ולא מזהה מי הכותבת. אם לפני מספר ימים עפתי באוויר על ענני מרמלדה, עכשיו אני מתפלשת על גחוני. 4 ימי איקקלומין והגוף שלי, שהיה נקי מרעלים, לא מצליח לעכל. כאבי ראש, עצבנות, חוסר תאבון וחוסר מרץ. מזל שיש לי, כפי שגיליתי לאחרונה, משמעת מברזל, אחרת מזמן הייתי משנה את הרגליי. אבל יש בי קול (ממש קטן, שמאוד קשה להקשיב לו) שמזכיר: זו הישורת האחרונה. לפחות לסיבוב הזה. 

מחר איקקלומין אחרון. ביום ראשון מעקב זקיקים ראשון. נראה מה הלאה, אבל בעקרון שבוע או קצת יותר – והזרעה. מבטיחה לעצמי שאם לא תצליח ההזרעה אנחם את עצמי בכל הג'אנק שמנעתי מעצמי ברגעי המשבר הקשים, ונזכרת שגם אם תצליח ההזרעה, אין סיכוי שאצליח להימנע מהגלידה שאני מפנטזת עליה. רק עוד כמה ימים.

בינתיים אני צורכת סלק בכמויות, ובכל דרך אפשרית: במיץ, בסלט, במוקפץ על האש או בתנור. בכל ארוחה. כוסות המיץ שלי נסחטות עכשיו מ: סלק – לעיבוי הרירית, סלרי – נגד כאב ראש, מלפפון – לצינון חום הגוף ואני מגוונת עם גזר או תפוח, בשביל להמתיק ולעדן את הטעם.

הפוסט הזה לא כל כך קוהרנטי, סילחו לי על זה. הייתי חייבת לשתף במצבי הנוכחי כדי להימנע ממצג שווא כאילו הכל דבש ופעמונים. עכשיו אחזור להתחפר קצת. מחכה שיעבור 

להמשך הפוסט

שלוש ארבע ולעבודה

יעל קציר | 04.08.2013 | 13:39

 

החופש נגמר. כלומר, אני יודעת שעבור הורים לילדים החופש הגדול עדיין בעיצומו, או למעשה בשיאו, אבל עבורי – החופש נגמר. אחרי חודש של הפסקה מניסיונות, הגיע הזמן לשנס מותניים. למען האמת, לא הספקתי ממש לנוח, גם במהלך החודש האחרון הרבצתי עבודה. אבל היתה זו עבודה מסוג אחר. במקום ספירה של זקיקים, ספרתי כמה ירקות וויטמינים אני מכניסה לגופי. במקום בדיקות דם של הריון, עשיתי בדיקות דם כלליות. במקום לרוץ לרופא, הלכתי מדי ערב לפחות 50 דקות. ובמקום להימנע מביצים רכות, דגים נאים ובשר לא מבושל דיו – נמנעתי מקפאין, קמח לבן וסוכרים. הבריאות האינטנסיבית שהזרקתי לגופי בחודש האחרון נותנת את אותותיה. יש לי הרבה יותר מרץ, אני מפוקסת יותר, ירדתי במשקל ואני מוצפת במחמאות על עור פנים קורן. למען האמת, התזונה הנוכחית גורמת לי לתחושה כל כך טובה, שנראה לי שאמשיך לאמץ אותה ככל שאוכל. 

אבל ענייני התזונה, אינטנסיביים ככל שיהיו, הם רק התפאורה המשנית. העבודה העיקרית שלי החודש היתה – פרופורציות. אחרי הפסטיבל של הניסיון האחרון, הציפייה שיצאה משליטה, האכזבה הקשה – הזכרתי לעצמי יום יום שהאמהות תגיע, זה רק שאלה של מתי, ואת התהליך הזה צריך לעבור צעד צעד, ואין קפיצות בזמן. במקום להתעצבן מהמציאות הזו, אני מלמדת את עצמי לקבל אותה. במקום לכעוס, לצפות ולהתאכזב – אני שומרת על אורך רוח, כי אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה אחר כך. 

לפעמים אני מרגישה מטופשת מול האמירות הניו-אייג'יות האלו. לפעמים זה הדבר האחרון שאני רוצה לקבל. אבל אז אני נזכרת בסערת הרגשות שהייתי בה, ומחפשת דרכים נעימות להתרחק ממנה. 

בכל מקרה, היום החופש הזה נגמר. החל מהיום החמישי של המחזור הרופא הורה לי לקחת 2 כדורי איקקלומין למשך 5 ימים. אני לא רופאה, אבל לפי מה שלמדתי משיטוט אינטרנטי, איקקלומין הוא הורמון שמשתמשים בו כבר מעל 30 שנה. הוא מיועד להסדיר ביוץ אצל מי שהמחזור שלה אינו סדיר, אבל נוטים להשתמש בו גם כשסתם לא יודעים למה אין הריון. בעקבות השימוש בו, יוצאים לרוב מספר זקיקים, כלומר יותר מהאחד שהגוף מוציא בדרך כלל מדי חודש, ולעתים רבות הוא מקדים את מועד הביוץ. לאיקקלומין כמעט ואין תופעות לוואי והוא עדין יחסית להורמונים אחרים, אבל היות וישנם מספק זקיקים, הוא מגדיל את הסיכויים לתאומים. אחרי 5 ימים אחזור לרופא למעקב זקיקים, ואדווח על ההתקדמות. 

דבר אחד עלי לזכור גם עכשיו: התהליך הזה אינו צפוי. אם המנה האחרונה של התורם הדני לא תהיה זו שממנה אתעבר, אמצא תורם אחר ואמשיך לנסות. אם עוד 2-3 הזרעות טבעיות לא יצליחו, אעבור להפריה חוץ גופית, וזה בסדר. בינתיים, אני יכולה לפחות להנות מכך שיש לי על מה לכתוב, שהלילות שלי ארוכים ושקטים, ושיש עוד סיכוי שאמצא פרטנר להורות משותפת, ואולי אפילו לאהבה.

 

להמשך הפוסט

חודש הפסקה

יעל קציר | 21.07.2013 | 20:30

חשבתי שאני לוקחת חופשה קצרה מהעיסוק האובססיבי בפריון. אמנם החודש אני לא מנסה להרות, לא קבעתי תור להזרעה ואני לא מזריקה לעצמי חומרים שונים; אמנם הצלחתי לשלוט מעט במחשבות האובססיביות ולגרום להן להציק פחות; האינטנסיביות של המחשבות אמנם נרגעה מעט, הלחץ מתפוגג, אבל תדירותן נותרה כשהיתה. לפני שאני מכניסה מאכל כלשהו לפה, אני עדיין חושבת אם הוא טוב לתינוק או לא. עדיין בודקת רופאים שונים מומחים לפריון ובוחנת אפשרויות. עדיין קוראת כל מה שאני מוצאת על הורות, על פוריות ועל הריון. ועדיין מתעקשת לא לתת לעיסוק הזה לגזול את שפיותי.

מה נותנת לי ההפסקה

במהלך החודש הזה, ועל מנת שלא "לבזבז זמן", שלחתי את בנק הזרע שלי לברר אם יש לתורם עוד מנות זמינות, קבעתי תור לרופא והצטיידתי מראש בכל התרופות שאצטרך להזריק לעצמי בקרוב, ביקרתי במחלקת IVF בבית החולים אסותא, ואני מנצלת את הזמן לתזונה בריאה (ניקוי רעלים) ולפעילות גופנית מסודרת. אולי בזכות השניים האחרונים, אני מרגישה טוב יותר. בנוסף, אני מקפידה יותר מכל להמציא לעצמי עיסוקים, עבודות והתנדבויות שימלאו את מחשבותיי, החל מקריאת ספרים בשעות (או דקות) פנאי ועד לפעילות שתעזור לי להכניס עוד כסף בעתיד. 

ביקור במחלקת IVF באסותא

היתה זו הפעם הראשונה שהגעתי לפגישת ייעוץ במוסד רפואי כלשהו, ולא התבקשתי לשלוף את הארנק. אחרי שכל פגישת ייעוץ בכל בנק זרע זוכה לכינוי המכובס "פתיחת תיק" שעלותה בין 600-300 שקלים, זה בהחלט שינוי מרענן. התבקשתי להגיע למחלקה 45 דקות לפני מועד התור שנקבע לרופא. פתחו לי תיק בחינם, ושלחו אותי למזכירות. במזכירות הסבירו לי על תהליך ה-IVF, עשו לי סיור במחלקה והראו לי איפה מתבצעים התהליכים השונים, שאלו אותי למה אני מצפה והנחו אותי למה לצפות. הם עובדים סביב השעון וזמינים גם במייל ובסוף הסיור כמעט שהתפתח בי רצון להיות שייכת לחוג לקוחותיהן, ואז עברה מולי מיטת בית חולים ובה בחורה מורדמת ונזכרתי במה כל זה כרוך. הרופא היה מאוד נעים, ולא ניסה לדחוף לי טיפולים לא נחוצים. בסופו של דבר נשלחתי להמשיך בהזרעות לפני שאני חוזרת אליו לטיפול "אם בכלל יהיה צורך", כדבריו. יצאתי אופטימית. 

ט"ו באב

אולי זה התאריך, אולי אלה פחדים, או שילוב של שניהם, אבל הבדידות מעיקה עלי היום. שוקלת להירשם בקרוב לאחד מאתרי ההיכרויות, אך מבועתת ממפגשים עם בחורים שישאלו אותי שאלות שלא יהיו לי עליהן תשובות. אז לכו תחגגו את הט"ו באב שלכם, אני בינתיים אמשיך לפנטז על הילדה שלי, אוכל עלי חסה ואשתה שייק מלפפונים, ואתפוצץ מרוב אהבה לתינוק שטרם נהרה.

להמשך הפוסט

צעדים דרסטיים

יעל קציר | 11.07.2013 | 17:53

אחרי הניסיון הרביעי שלא הצליח, ושהיה מלווה בעצבים והסתיים באכזבה, הבנתי שנדרשים צעדים דרסטיים על מנת שאוכל להמשיך הלאה. אולי המחשבות על מה היה שונה בפעם ההיא, שהצליחה, לעומת שאר הפעמים לא באמת יעזרו לי במציאות, אבל לא הצלחתי להימנע מהן. ובאמת, הייתי אז אחרי חודש הפסקה, אחרי חופשה ארוכה בחו"ל, שבמהלכה אכלתי בריא ועשיתי פעילות גופנית יומיומית. ובנוסף לכל, הרגשתי שאני לגמרי מאוהבת בתהליך, ויוצרת את הדבר הכי יקר לי בעולם.

ברור לי שילדים נוצרים גם בתהליכים כואבים ולא משמחים. יש לא מעט מקרים של הריון לאחר אונס, ואני מניחה שהן לא חשבו על אהבה באותם רגעים. אין לי ספק שאפשר לאכול ג'אנק ועדיין להיכנס להריון. אבל בכל זאת הצבתי לעצמי כמה מטרות בפעם הזו:

1. למצוא רופא טוב יותר. הפעם אני יודעת מה אני מוכנה לעשות ומה לא. ביררתי קצת על הורמונים ועל הפריה חוץ גופית (IVF) ולמדתי שמדובר בתהליך כואב, לא נעים, שכולל סחבת של התעסקויות, הזרקות והתרוצצויות שיכריח אותי להתמודד עם הנושא באופן יומיומי. וזה עוד בלי לדעת מה ההשלכות לעתיד של כל החומרים האלו על הגוף. מאחר ואני מרגישה מחורפנת גם בלי שהזרקתי לעצמי הורמונים מסוגים שונים שמשגעים את המערכת הפיזיולוגית שלי, אני מעדיפה להימנע ככל האפשר מלהגיע לשם. בשביל זה אני צריכה רופא טוב, שמבין מה הוא עושה, ושלא ינסה לדחוף לי כל מיני דברים שלא חייבים.

2. להירגע, ומהר! כל הלחץ הזה, הציפיות, ההתעסקות – לא עושים לי טוב. צריכה לקחת איזה צעד (או שלושה) אחורה ולנשום. לשם כך אני לוקחת חודש הפסקה מהתהליך. החודש הקרוב לא אחכה לביוץ, ולא אחכה לתוצאות ההזרעה. בחודש הקרוב יש לי פטור, ואני מקווה שאצליח לנוח מהמירוץ בזמן הזה, ולאסוף כוח להמשך. 

3. לאכול בריא יותר. מזמן כבר השתכנעתי בקשר שבין תזונה לתפקודי הגוף. והרי ירדתי במשקל במיוחד לקראת ההריון הזה, כדי שיהיה לי קל יותר לסחוב. עכשיו בניתי לעצמי תוכנית בריאות, שמורכבת מדברים שלמדתי שהם טובים לי ודברים שלא. קפאין – אאוט. אני כבר אחרי 5 ימי גמילה, זה לא קשה (חוץ מכאבי הראש ביומיים הראשונים) וכבר אני מרגישה ערנית יותר לאורך זמן. בשבוע הבא – אומר שלום לקמח הלבן (ולחלות, ובורקסים, ועוגיות. אוי וויי) ושבוע אחריו – הייה שלום סוכר. במקומם אני מקבלת בשמחה ג'ינג'ר, סלק ושאר ירקות. אין תינוק בעולם שלא ירצה להיקלט לתוך הרחם הבריא שלי!

4. להתמיד בפעילות גופנית. נושא רגיש, כי בין עבודה לשאר הפעילויות וההתנדבויות שלי לא נשאר הרבה זמן, אבל באמת שהגיע הזמן. 

כך, בתוכנית ברורה ובראש צלול, אני ממשיכה לצעוד לקראתה. הילדה שעוד תהיה לי. בינתיים אמשיך לריב עם עצמי אם זה באמת כה חיוני. על קצת מהמאבקים האלה דיברתי היום בתוכנית הרדיו של אילנה דיין

להמשך הפוסט