מנסה לקום

יעל קציר | 02.07.2013 | 14:59

ככל שהתקרב מועד בדיקת ההריון, כך גדלה עצבנותי. חוסר תאבון, אברי גוף מקפצים וכל הסימנים הנלווים לאי-שקט. בעת ההמתנה בתור לבדיקת דם, כבר ממש לא שלטתי בזה. העולם התכווץ וסגר עלי, והמחשבה היחידה שעברה במוחי היתה "זה חייב להיות זה", כאילו שאם יתברר שאני (עוד) לא בהריון, זה סוף העולם. ניסיונות להעסיק את עצמי או להירגע לא גירדו את פני השטח, מלים מנחמות מכל מיני חברות ומשפחה לא חדרו את השיריון. כך הפכתי מאישה פמיניסטית לאישה שהרחם שלה מעביר אותה על דעתה. 

למרות שבקופת חולים היתה איזו בעיה, וטענו שאת התשובות לבדיקה אקבל רק בעוד יום, בדקתי כל כמה דקות אם אולי במקרה בכל זאת יש תשובה. כשהגיעה התשובה, נוכחתי שבמקום לעשות בדיקת הריון, עשו לי מעקב ביוץ, כי הגעתי עם הטופס הלא נכון. כמה דקות של התהפכות הבטן וחוסר חמצן, ובעזרת חברה הבנתי – אין הבדל. בשתי הבדיקות בוחנים את הורמון ה-HCG, ואם הערך שלו מנוסח "קטן מ" – סימן שהתוצאה שלילית, כלומר אין הריון. 

במשך השעתיים שנותרו לי עד סיום המשמרת בעבודה ישבתי שקטה ומכונסת בעצמי. העולם, שגם ככה היה מכווץ כבר, לא הותיר לי מקום. עצב כבד השתלט עלי, לא הייתי מסוגלת לענות לטלפונים, ושקעתי בעצמי תוך שאני מבינה שזה לא יכול להמשך כך יותר. אני חייבת לעשות משהו כדי שאוכל להתמודד ולא לאבד את זה בכל פעם מחדש. הגעתי הביתה ובכיתי את העצב החוצה, החתול שלי התרוצץ סביבי וניסה ללקק את פניי עד שלא היתה לי ברירה אלא לצחוק. אחר כך הוצאתי את התיסכול במה שמכונה "אכילה רגשית" אבל למעשה מדובר בפשיטה חסרת רחמים על המקרר והמזווה והכנסת כל מיני שטויות לגוף. הייתי אמורה להיות בהריון עכשיו ולאכול מה שבא לי, ולא להישאר במשטר שומר משקל. טבעתי ברחמים עצמיים ושקעתי, ומדי פעם חזרתי למחשבה – זה חייב להיפסק. חייבת הפסקה מהטירוף הזה. 

המחשבה לקחת חודש הפסקה הפציעה איפושהו באחד השיטוטים מהספה למקרר. האיזון כל כך נחוץ לי, שגם אם עלי לדחות את הנסיון הבא בשבילו – זה אולי שווה את זה. גם ככה עלי להחליט כעת לאיזה רופא ללכת, כי לא אחזור לרופא שלי מקופת החולים, וצריכה לבחור בין הפרופסור המומחה שהייתי אצלו בייעוץ לבין רופא אחר מהקופה. ובעוד אני עסוקה בעצמי ובצרותיי, התקבלה תגובה חדשה לפוסט הקודם, ששינתה עבורי את הכל. 

דנית היקרה (תגובה מספר 5), איני יודעת מי את, אבל אתמול היית הקול השפוי היחיד שהצליח לגעת בי. דנית חוותה גם היא את התנודות האלה במצב הרוח, ואחרי 5 או 6 פעמים, כך היא מספרת בתגובה, הבינה שזה לא יכול להימשך ככה, ושעליה לשמור על שפיות ועל פרופורציות. איך? בלא לתת לזה משקל גדול כל כך. כשאני כותבת את זה עכשיו זה נשמע לי ריק מתוכן, בדיוק כמו שחברותיי נשמעו לי. קל להגיד, קשה ליישם. אבל משהו בניסוח שלך, דנית, נגע בי. אני חושבת שאלה היו מלותיך שעשו את עיקר העבודה: "גם כשיגיע הילד, אינשאללה, הרי תכאב לו לפעמים האוזן ולא נדע איך לעזור לו, הוא הרי יחזור לפעמים מצוברח מבית ספר ולא יספר לנו למה ונתחרפן מחוסר הוודאות – אז אם אני מצליחה לראות את ההמתנה עכשיו כחזרה גנרלית לדבר עצמו, בעתיד, יש לי קצת הקלה". 

כי איזו מין אמא אהיה, אם אשאר לחוצה ומתוחה, מכונסת בעצמי, ותופסת כל עיכוב בדרך כשואה גדולה שאין שניה לה (ויסלחו לי סבא וסבתא על השימוש במילה)? איזו ילדות תהיה לילד שגדל עם אמא לחוצה שלא מצליחה לראות מעבר לצרותיה הפרטיות? אני חייבת להחזיר את השפיות לחיי, ולזכור שגם (ובעיקר) אם לפניי עוד מספר רב של ניסיונות – אין שום סיבה שזה יהפוך לדבר שמגדיר אותי בעולם. באפשרותי להיות כמה דברים בו זמנית: אישה, אמא, פמיניסטית, מעצבת, כותבת ועוד. לא אצמצם עצמי יותר להוויה שמורכבת מיכולתו של גופי לבצע פעולה אחת בלבד, נכספת ככל שתהיה. 

מאז תגובתה של דנית אתמול, וגם של זום, אני אסירת תודה על הבלוג הזה. לא יודעת אם הפעם עזרתי לכן, אבל אתן בהחלט עזרתן לי לעבור את המשוכה הזו. עכשיו אני חוזרת לעבוד קצת, לטייל מעט בחוץ, ואז אשוב לברר על רופאים מומחי פריון.

 

להמשך הפוסט

פוסט לנשים המחכות

יעל קציר | 01.07.2013 | 16:37

חברות יקרות, אני באמת לא יודעת איך אתן עושות את זה. פעם אחר פעם, לחכות עוד חודש לניסיון הבא, להמתין לתשובה, להתאכזב שוב ושוב.

פחדתי לקום הבוקר, שלא אתעורר לכאבי מחזור. בדקתי שוב ושוב ובינתיים – כלום. התור לבדיקת דם ארך היום שעה וחצי, והתוצאות, כך אמרו לי, יהיו רק מחר. אני מנסה להירגע ולא מצליחה. מאוד רוצה לקבל פרופורציה, לחשוב שוב, כמו בעבר, שלא נורא אם לא אצליח הפעם, אולי בפעם הבאה. אבל משום מה הפעם זה נורא. הפעם אני לא יכולה לדמיין תשובה שלילית. ככל שעצביי רוטטים יותר – כך גדלה גם הציפיה, כי איזו עוד סיבה יכולה להיות לעצבנות כזו? מנסה להתרכז בדברים אחרים ולא מצליחה. משחק ה"אוהבת לא אוהבת" של ההריון מתרוצץ בראשי (כן או לא? יהיה או לא יהיה?), ועד שהגיע הדדליין הוא כבר תפח למימדים עצומים שלא משאירים מקום לשום דבר אחר. ומחשבה אחת אני עוד מצליחה להזכיר לעצמי, כל הזמן: יש נשים שעוברות את זה במשך שנים, פעם אחר פעם, ולא מתייאשות. אתן, נשים יקרות, נותנות לי השראה. 

להמשך הפוסט

מחשבות

יעל קציר | 23.06.2013 | 12:25

 

העייפות מכריעה אותי לאחרונה. אולי אני בהריון? אני אוכלת המון ולא מתמלאת. כנראה שאני בהריון. החרמנות שוטפת אותי בימים האחרונים, כמו בפעם הקודמת. זה בטוח הריון. פיזור נפש, שיכחה. זה הריון, נראה לי. חייב להיות הריון. אין לי בחילות, אלא רעב תמידי. האם זה הריון?

מחשבות אובססיביות. ודווקא עכשיו, ככל שזה (שוב) מתקרב, אני נמלאת ספקות. המצב הכלכלי מחרפן אותי. זוגות סביבי גורמים לי לקנאה. מה לעזאזל חשבתי? איך האמנתי שאוכל לעשות זאת לבד? אולי עדיף לי לוותר, אולי יותר טוב שלא אהיה בהריון ואגנוז את התכנון הזה? משהו בועט בי מבפנים כשאני חושבת כך. משהו מסרב לקבל, אבל אני כבר לא סומכת על התחושות או על האינטואיציה. 

אין לי תשובות, רק שאלות וחוסר ודאות. איך אסתדר? ולמה אני נכנעת לתכתיבים של הגוף? קול פמיניסטי נובט בתוכי ושואל כל הזמן – האם אני באמת צריכה את זה? והגוף עונה לו – כן! קול פסימי חופר ושואל – למה להביא עוד ילד לעולם כזה? והגוף מתעלם. דעתי נחטפה על ידי איבר פנימי אחר כלשהו, שמחליט החלטות עבורי, משנה רצונות ומטלטל. ואין לי מושג אם עליי להילחם בו או להקשיב. והאמת? גם אין לי הרבה כוח להתנגד.

זה לא יהיה קל, אני יודעת. העצמאות שכל כך חשובה לי תאבד, הכסף יחסר, התלות באחרים תגדל. את כל הדברים האלה חווים גם זוגות שמקימים משפחה, ואני הולכת לעשות את זה לבד. משוגעת, ממש משוגעת. אבל בשיגעון הזה אין הגיון. אין מקום למחשבות-פחד. יש מטרה ואמונה (הזויה) שיהיה בסדר, בסוף הרי מסתדרים. הפתרון של "יהיה בסדר" מלחיץ אותי, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיערך מראש לימים הקשים. זה מביא אותי למחשבות והתלבטויות לגבי שינוי מקצוע, שינוי מקום מגורים. אין עדיין החלטות, רק הירהורים בכיוונים שונים. חריצי הדאגה במצחי מעמיקים. 

לאחרונה הגעתי למסקנה שלהיות אם יחידנית זה בכלל לא עניין של החלטה. כמו נטייה מינית, כפי שלא בוחרים אם להיות לסבית או סטרייטית, כך לא בוחרים להיות אם יחידנית. נטרפים ונשטפים לכך. מגיעים לשם מחוסר ברירה, מקושי להתקיים בלי האפשרות להפוך לאם, גם אם פירוש הדבר לאבד עצמאות ולהיות משועבדת לנצח לדאגה ולמחסור. 

אז עם מחשבות כאלו אני בטוח בהריון, נכון?

להמשך הפוסט

חוסר מנוחה

יעל קציר | 18.06.2013 | 12:48

החודש האחרון היה קשה מאוד מבחינה רגשית. ימים ושעות של מתח, שלא מתפוגג בשום שיטה. ניסיתי הכל, התחלתי דיקור ורפלקסולוגיה (אצל מטפלים שמתמחים בפריון), הקשבתי לסרטונים של הרפיה עצמית ודמיון מודרך בחיפוש אחר רגע של שקט ושלווה, שתיתי אלכוהול עם חברות, יצאתי להליכות ארוכות ועשיתי את כל הדברים שבעבר היו עוזרים לי להגיע לאיזון נפשי. כל אלה רק גירדו את פני השטח של המתח והחרדה, ולא הצליחו להגיע לשורש. חודש שלם של חוסר שקט.

חברות שלי, שילדו לפני חודש-חודשיים, מספרות על חוסר שינה, על חוסר מנוח ועל תיסכול מול התינוק/ת החדש/ה שלא מפסיקים לבכות, שלא נותנים לישון. "ידעתי שיהיה קשה, אבל לא ידעתי עד כמה" – אני שומעת אותן אומרות. וכל המתח והחרדה שלי, והתיסכול מרצון להפוך לאם שטרם מגיע למימוש, מובילים גם אותי לשם. אני שואלת את עצמי אם באמת לזה אני מחכה. לימים וחודשים של חוסר שינה, לחוסר שקט שנובע מדאגה מטריפה לייצור החדש שעשיתי. הגוף שלי עונה לי וזועק – כן! והמוח לא מניח, יודע שעוד אשאל את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את זה.

אומרים לי שאף אחת לא מצטערת על ילדים שעשתה, אבל שנשים מתחרטות על ילדים שלא עשו. אני לרוב רואה את הדברים בצורה אופטימית, ואולי ורודה מידי. אני יודעת שאכנס להריון – ושזו רק שאלה של זמן. אני יודעת שאהיה אמא טובה ושלא אצטער על כך. אבל אני גם (טיפה) ראלית ויודעת שיהיה לי קשה. ולא, אני לא יודעת עד כמה. הדברים שמפחידים אותי הם חוסר שינה, מחסור כלכלי והתיסכולים שינבעו משניהם. אני מחפשת דרכים יצירתיות להרוויח עוד כסף, כרגע או בעתיד, לחסוך בעלויות וליצור שותפויות של תמיכה. יש לי המון רעיונות, אבל אין לי מושג איך לקדם אותם. ואני לא הראשונה ולא היחידה שחווה את זה.  

החודש הארוך הזה, של תיסכול וחששות, קיבל אתמול מנוחה. אחרי שמעקב הביוץ הראה שלושה זקיקים בגודל 15 (אחרי איקקלומין), שהפכו לשני זקיקים בגודל 13 ו-15, שלשום כבר זקיק אחד הגיע לבשלות של 22 והשני ל-17. הרופא סיכם – אוביטרל עכשיו, הזרעה מחר. אתמול הייתי בבנק הזרע, להזרעה הרביעית. שוב רופא חדש, שוב התרגשות ופרפרים בבטן, שוב שמחה ואושר וקצת מנוחה לעצבים הרופפים. ועכשיו שוב שבועיים המתנה, בשאיפה שהפעם זה ייקלט ויישאר.

בינתיים אני שותה ואוכלת הרבה סלק (אמרו לי שהוא עוזר לעבות את רירית הרחם), ממשיכה עם דיקור ורפלקסולוגיה, הליכות וטיולים ועוד דברים להרגעה. ואני יודעת שמה שירגיע אותי במיוחד, לפחות עד לשלב הדאגות הבא, יהיה הידיעה שיש הריון. 

להמשך הפוסט

הריון בירוקרטי

יעל קציר | 03.06.2013 | 23:45

קבעתי פגישה בבנק הזרע של בית חולים אסף הרופא. נותרו לי עוד 2 מנות, בעוד שבוע תיוותר רק המנה האחרונה, ואני צריכה להיערך לכך שאולי המנות שרכשתי לא יספיקו. בחודש נובמבר, כשהתקשרתי לקבוע תור באסף הרופא, התור הפנוי הראשון היה לינואר. כשהתקשרתי היום, הפגישה נקבעה עוד החודש. מעניין אם הביקוש ירד, או שמא יותר נשים, כמוני, ממהרות לפנות לבנק פרטי. 

זמינות התורים היתה גורם מכריע בבחירת בנק זרע פרטי, עבורי. הרגשתי שאין לי זמן לבזבז, ולכן לא אוכל להמתין 3 חודשים לתור, ואחריו עוד חודש-חודשיים להזמנת המנות ולהגעתן לארץ. אם הייתי מתפשרת על אלמנט הזמן, הייתי מוציאה פחות כסף מכמה שהוצאתי עד היום על המנות, על פתיחת תיק ועל כל ההזרעות שעשיתי. מצד שני, הייתי עכשיו, כנראה, אחרי 2 הזרעות בלבד.

לפני שהתחלתי את התהליך, חשבתי ששתי ההזרעות הראשונות יהיו טבעיות, בבאה אחריהן כבר אוסיף הורמונים, ואת ה-2 האחרונות, אם אגיע לשם, "אשדרג" ל-IVF (הזרעה חוץ-גופית). במקום זה היו לי שלוש הזרעות טבעיות (2 עם אוביטרל להשרשת ביוץ), ההזרעה הקרובה תהיה עם איקקלומין (לתזמון הביוץ) ואוביטרל, ובאחרונה – נראה. המעבר מהזרעה טבעית ל-IVF מוסיפה עוד מספר נסיונות, משום שבהזרעה חוץ-גופית משתמשים רק בחלק מהמנה. העובדה שכבר נכנסתי להריון (ועברתי הפלה טבעית) מורידה את הצורך הרפואי בהפריה חוץ-גופית. 

לקראת הפגישה באסף הרופא, התבקשתי שוב להכין את כל הטפסים. בדיקות דם, סיפיליס ו-HIV לצד בדיקות גנטיות ואישורים מרופא פריון ומרופא מטפל. אם היה לי יותר מזל, ובן הזוג שלי היה רוצה כמוני לעשות ילד, היינו מבלים את הזמן בסקס סוער בשעות שונות ביום. במקום זה אני מתרוצצת מרופא לרופא, מדפיסה הררים של דפים עם תוצאות הבדיקות הרלוונטיות, וממתינה. 

בנוסף לכל אלה, ואחרי שהתאכזבתי קשות מעוד נסיון שלא הצליח, החלפתי רופא. פניתי למומחה לפריון (פרופסור) שקיבלתי עליו המלצות חמות, שסתר את כל מה שהרופא הקודם (דוקטור) אמר על צילום רחם. לטענת הפרופסור, להיתלות בצילום רחם להצלחת ההריון זה בערך כמו להאמין שאם הפעם אתפלל ואשתה מיץ מעשב חיטה – זה יקרה. כמובן שההסבר שלו  התייחס לסטטיסטיקה, ונאמר במלים אחרות לגמרי. ומובן שאני מעדיפה את דעתו של הפרופסור, ולו רק כדי לחסוך מעצמי את הכאב שוב, וכל זאת בהנחה שה-1,200 שקל שהוא גובה על ביקור יוחזרו לי מהקופה, אחרת זה יכאב לא פחות. 

ובזמן שאני מחשבת עלויות, מתעסקת בטופסולוגיה ומג'נגלת בין רופאים, אני פוגשת חברות שילדו לא מזמן, ורואה אותן – טרוטות עיניים, מרוטות מחוסר שינה, זכרונות כאבי הלידה הטריים שלהן ומראה פניהן כשהן חושבות על כך רחוקים מדמיונות האושר שאני מפנטזת עליו עכשיו, אבל התינוקות של כולן מרטיטים את ליבי, מוחצים אותו וגורמים לי לקנאה גדולה כל כך, שאני בטוחה שאני כבר עיוורת וחסרת תחושה מכדי לשנות את דעתי.

להמשך הפוסט

עוד רגע

יעל קציר | 01.06.2013 | 12:08

מתוך "רגע" מאת ויסלבה שימבורסקה

הרגע הזה, שבו את קמה בבוקר, יום לפני שאת אמורה לעשות בדיקת הריון, ומייד חשה בכאבי מחזור עצומים בבטן התחתונה. הרגע הזה, שבו את פוחדת לקום מהמיטה כדי לבדוק ולגלות את הכתם שאת חוששת ממנו. הרגע הזה, שבו כל הכוחות שהיו אגורים בך בחודשים האחרונים, עוזבים אותך בבת אחת ואת נשברת לרסיסים. הרגע הזה, שבו תינוקות שנולדו לאחרים וחברות טובות שנכנסות להריון צובטים לך בלב למרות שאת ממש רוצה לשמוח עבורם. הרגע הזה, שחששתי שיגיע, הוא עכשיו.

ברגע הזה, לא מעניין אותי מה קרה או למה זה קרה. לא מעודד אותי שבפעם הבאה זה יכול לקרות. העובדה שכבר נכנסתי להריון וזה רק עניין של זמן מתי אצליח שוב – רק מכאיבה יותר, במקום לנחם. וייתכן שמחר, כשאגיע לרגע הבא, היא תחזור לעטוף אותי באיזו תחושת ודאות משקרת ותחזיר מעט אופטימיות לרוחי, אבל כרגע – אני רוצה רק להטביע את הייאוש בדמעות.

יש בי, בכל זאת, איזו ידיעה שעוד רגע אבכה את הכל, והעוצמה תכריע את העצב ותחזיר את המרץ לחיי. ויש איזו הקלה בכך שאני לוקחת לי את היום, ואולי גם את מחר, לעצור ולכאוב, להתאבל ולהתעמת, לרחם על עצמי ולשקוע – לרגע או שניים, ואז להמשיך.

אבל כרגע, אני עוד אישה שממש רוצה כבר להיות אמא ולא מבינה למה הרגע הזה חייב כל כך להתעכב.

להמשך הפוסט

המתנה איטית

יעל קציר | 26.05.2013 | 23:51

ברברה קרוגר, גופך הוא שדה קרב

 

עבר שבוע מאז ההזרעה, נותר עוד שבוע עד שאוכל לבדוק הריון. הזמן זוחל לאט, המתח גובר. השבוע קשה, בעיקר מבחינה רגשית. מדי פעם אני מפרשת כל מיני תחושות כמו עייפות או שינויים בתאבון, אבל עוד מוקדם מכדי לדעת. ההמתנה הזו מורטת עצבים ומעיקה. הציפייה שזה כבר יקרה נמהלת בפחד מאכזבה, והנפש נמצאת כל הזמן במאבק בין לרצות לבין להוריד ציפיות. רגע אחד אני "מרגישה בהריון", עם כאבים בחזה ותחת שליטת מצבי רוח, רגע אחרי זה הפחד מזכיר לי שאלה אותם הסימנים כמו לפני מחזור.

לראשונה מאז שהתחלתי עם הבלוג, אני מרגישה חשופה, לא מוגנת, לעתים אף מותקפת. בחרתי לחשוף את רגשותיי ואת התהליך שאני חווה בידיעה שאני לא האישה היחידה שעוברת את כל זה. "האישי הוא פוליטי", וגם אם אני ממשיכה לדבר במונחים אישיים, יש לכך השפעה במובנים נוספים. קיבלתי גג לשתף את כל זה בבלוגייה של אתר הארץ, ומדי פעם קוראים יורים חיצים נגד הבחירה באתר הארץ, נגד השיתוף האינטימי או נגד השימוש התכוף במלים כמו "זרע", "ביוץ" או "וסת". נכון, אלה לא מלים שגרשום שוקן בהכרח היה שמח לראות על גבי נייר העיתון שהוא מדפיס, אבל אשתו, לדעתי, דווקא היתה יכולה לקרוא ולראות במלים האלו גם את עצמה. גם נשים שלא זקוקות לתרומת זרע, חוות את המתח הזה שבין ניסיונות שונים להרות לאישור שההריון הצליח. גם נשים צעירות חוות הפלות, מתחים במהלך ההריון והתלבטויות שונות בנושא. אמנם ישנם יותר בלוגים ופורומים בנושא מבעבר, אך עדיין מדובר בתחום חשאי, סודי, שלא מדברים עליו. הניסיון שלי להפוך אותו לפומבי, הוא אישי אך פוליטי. וגם אם הנושא לא יהפוך לשגור בפי כל במפגשים חברתיים, ועל אף שתמיד יהיו נשים שיעדיפו לשמור את הפרטי לעצמן, אולי בכל זאת יהיה להן אומץ לספר לחברה טובה, לבוס/ית בעבודה, ולא להרגיש שמצבן שונה מיתר הנשים הסובבות אותן.

ותגובה קצרה לכמה מהתגובות, למרות שאני בספק אם הם ישובו כדי לקרוא אותה: את גילי המבוגר כבר לא אוכל לשנות. לא אצליח להחזיר את הזמן לאחור, ולא אוכל לגרום לבחירותיי בגברים להפוך למוצלחות יותר. הבחורים שהכרתי חשו שהזמן אינו משמעותי, שאין סיבה למהר להרות. משום מה כשאישה מחליטה להיכנס להריון בגיל 40, שניה לפני שכבר מאוחר מדי, היא נחשבת זקנה בלה, אבל גבר שדוחה את ההורות לאחר גיל 40 – אין שום בעיה עם זה. ככל הנראה הייתי צריכה, בגיל 20 וקצת, להכיר מישהו מבוגר ממני בעשר שנים, אבל בגיל 20 וקצת עוד הייתי תחת הרושם שבחור בן 40 קרוב מדי לגילו של אבא שלי. כך הגעתי לגילי המופלג, כמו נשים רבות, ויש לי הורים בחיים, וגם סבים וסבתות היו בחיי עד לא מזמן, וחלקם עדיין בין החיים. אני מרגישה צעירה בהרבה ממה שכתוב בתעודת הזהות, ולא רואה בעיה עם מה שמכונה הורות מאוחרת. יש לי יותר נסיון חיים, וקצת יותר שכל משהיה לי 10 שנים קודם. האם אני אנוכית? בוודאי. זה אנוכי להביא ילדים לעולם, נקודה. ולא משנה לאיזו משפחה, ובאיזה גיל. אבל עדיין רובנו עושים את זה, ואף גאים בכך.

 

להמשך הפוסט

שבועות

יעל קציר | 19.05.2013 | 08:57

אצל הרופא. הוא משוכנע שמה שגרם לי להיכנס להריון (לפני ההפלה) זה צילום הרחם שעשיתי. עכשיו הוא אומר – צריך לחזור ולעשות עוד אחד, כדי לחטא ולנקות את כל מה שנסתם ונדלק בהפלה. מתמקחת. הוסכם על פשרה: להתחיל מעקב ביוץ, לעשות ניסיון אחד בלי צילום רחם. במידה ולא יצליח – צילום.

הביוץ שלי אוהב חגים. בערב שבועות אני במרפאה היחידה באזור שהמעבדה שלה פתוחה, בבני ברק. האוויר מלא בריח מתוק של גבינה, ובנשים צנועות ומוצנעות. יש זקיק, והוא גדל. בקרוב עוד הזרעה. מתרגשת, מצפה, קצת עייפה מהתהליך אבל שמחה להעסיק את עצמי בעניינים טכניים ולהמשיך קדימה. נסיונות חוזרים להכנס להריון, וגם הפלה, הם עניין מתיש רגשית. מאוד קל ונוח להתרחק מהרגש ולהתמקד בהליך טכני, קר ומנוכר של זריקות, אולטרסאונד וחישובי תאריכים. לא אכפת לי שדוקרים אותי, העיקר שבסוף יהיה הריון.

אחר הצהריים התבשרתי שקרובת משפחה ילדה. מפעים כמה שהרגע הזה, כשהוא קורה, מוחק את כל התלאות והסבל. גם הריון לא קל נשכח לחלוטין בעת המפגש עם תינוקת שהרית במשך תשעה חודשים ומי יודע כמה ניסיונות. ולראות את זה מקרוב עוזר להמשיך הלאה, כי בקרוב גם אצלי זה יקרה.

אני מנסה להתעמת עם עצמי בנושא היחידנות. אם יחידנית, ללא זוגיות. האין-בן-זוג מתחיל קצת לצבוט ולבעוט בי. כשאני חושבת על ניסיון להכיר מישהו חדש, זה מסתבך. מה אומר לבחור החדש? אני בדיוק עוברת הזרעה מחר, אז אולי ניפגש מחרתיים? לא יכולה לשתות אלכוהול כי יכול להיות שאני בהריון, אבל ספר לי מה אתך… הידיעה שנכנסתי להריון יחסית בקלות, אמורה לגרום לי להירגע ולדעת שיש עוד קצת זמן. אבל מצד שני – הייתי אמורה להיות בהריון עכשיו. הייתי אמורה ללדת בסוף דצמבר. איך אפשר להמשיך לדחות ולחכות כשיודעים שזה היה כל כך קרוב?

בלילה חלמתי לראשונה על האין אבא. כלומר, החלום הראשון שאני זוכרת, אך איני זוכרת את כולו. בחלום היה לי ילד קטן, כבר מדבר. השגחתי עליו בזמן ששיחק עם חברה, ומשהו שהוא אמר – הפעיל אצלי את כל האזעקות. כשהתעוררתי למציאות, לא זכרתי מה הוא אמר, אבל אני בהחלט זוכרת את התחושה שדבריו הותירו בי, שמשהו ממש חסר לו. שיש לו שריטה גדולה מאוד, כי אין לו אבא. שאני צריכה לעבוד קשה כדי להעלים את השריטה הזו, או לפחות להפחית את חומרתה. מאוחר יותר, במציאות, סיפרתי לאמא שלי על החלום. תשובתה הנהדרת היתה – אל תדאגי, ככה זה ילדים, הם אוהבים להאשים את ההורים שלהם בטעויות, ותמיד ימצאו לך כאלה. והרי אין פתרון נפלא מאשר לדעת שאין מנוס, האשמה תגיע, צריך רק ללמוד לחיות איתה בשלום. ואם בכל מה שאעשה ממילא תימצא טעות, אז שהטעות תהיה שאין אבא, זה עדיף על הרבה טעויות אחרות שעולות על דעתי.

חברה שהיא אם יחידנית סיפרה לי לא מזמן, שבנה בן ה-5 מקבל בהבנה ובהשלמה את העובדה שהוא פרי יצירתו של פרופסור משיח ושל אמא שלו. הוא לא מחפש אבא, הוא יודע שיש ילדים שנולדו עם, וכאלה כמותו – שנולדו בלי. אבל היא סיפרה לי את זה עם נורת אזהרה: הכל תלוי בי ובאיך שאני מקבלת את זה. ילדים הם רגישים, ואם לא אהיה שלמה עם המצב – הילד שלי יחוש בכך וזה ישפיע עליו. ובעניין הזה איני דואגת. אני אמנם שואלת את עצמי שאלות במהלך התהליך, אבל יודעת גם לעמוד מאחורי החלטותיי.


מזריקה אוביטרל. ישר בבטן, לא כואב. מחר אקח את מנת הזרע ואסע איתה (לראשונה) לרופא המטפל שלי, במקום להמשיך לשלם עוד כסף לבנק הזרע. הפניות, סידורים טכניים, עוזרים לי להתמקד בפעולות ולא לחשוב על פחד מאכזבה. והלוואי שבעוד תשעה חודשים ממחר יתקיים המפגש המרגש עם בני או בתי האהובים.

 

להמשך הפוסט

בדידות ועצב

יעל קציר | 03.05.2013 | 12:11

 יש לי משפחה תומכת והרבה חברים, אבל פתאום מציף אותי עצב ואני מרגישה לבד. לגמרי לבד. זה היה צפוי, ואפילו קצת חיכיתי לזה, כי ההדחקה וההכחשה היו זרים ועליזים מדי. במשך יומיים הייתי מאושרת בניגוד גמור להפלה שהרגע חוויתי. הרגשתי טוב, חייכתי יותר מהרגיל ואפילו התחילו איתי ברחוב – דבר שלא קרה כבר הרבה זמן, ושאינו שגרתי כל כך בחייה של רווקה בת 39. אמנם שני הבחורים שקראו לעברי קריאות "איזה יפה" ו"כוסססייית" חצו את הגבול לעבר הטרדה מינית. העדין מביניהם הלך מולי ברחוב, הבוטה היה בתוך הג'יפ שלו ומזלי שחשתי מוגנת בתוך הרכב שלי. אבל התחושה הזו, שאני בת 39, אחרי הפלה, אך עדיין אטרקטיבית ואופטימית, היתה טובה ומעודדת. לצערי, היא חלפה.

החלום שלי, שחשבתי שהנה השגתי אותו, קיבל דחייה. במשך כמה ימים הסתובבתי בתחושה של "מכה קלה בכנף" וזה הכל. הייתי חרמנית, רציתי לבלוע את העולם, רציתי לצאת לבלות. אבל הייתי גם חסרת מנוחה, מבולבלת ולא ממוקדת. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל ואני רק רציתי שקט. הבוקר, התעוררתי ופתאום אני לבד, מתגעגעת לקשר, כמהה לאהבה.

המחשבה על לגדל ילד/ה לבד, על להתמודד לבד עם הקשיים הנפשיים והכלכליים הכרוכים בזה, עדיין נראית לי אפשרית בהחלט לביצוע. אני מאמינה שעוד אכיר בחורים, אצא לבלות ואתאהב. אבל השבוע – בוקר אחד עוד הייתי בהריון, וכמה שעות אחר כך כבר לא. ולא ליווה אותי איזה אחד שיחבק, ינחם ויכאב ביחד אתי. וכל החיבוקים של אמא, של החברים והמשפחה – לא מפצים על זה.

אני יודעת, שאם היה לי בן זוג עכשיו, זה לא בהכרח היה מספק אותי. הייתי מוציאה עליו תסכולים וכאבים כמו שאנו יודעות לעשות. הייתי כועסת עליו שהוא לא מבין אותי, שהוא לא תומך בי מספיק או שהוא יותר מדי מנחם ודביק בזמן שאני זקוקה לאוויר. הרי כשאנחנו בתוך קשר – זה עדיין לא מעביר את תחושת הבדידות. ואהבה אינה תרופה נגד עצב. ובכל זאת, זה לא מונע ממני להזדקק ולהשתוקק לתחושה שיש מי שדואג לי, שמגן עלי, שמשתתף אתי ברגעים האלו. אם הייתי יכולה, הייתי ממתינה בזמן שאני מחפשת אותו. אבל החשש מפני חיים ללא ילד/ה, גדול מהחשש מחיים ללא בן זוג. ובמיוחד עכשיו.

אין לי הרבה מה לעשות עם התחושות והרגשות האלו. היום הזה יעבור, אני אבכה קצת וארחם על עצמי, ומחר אמשיך הלאה. תכף אפצח בספונג'ה סוערת ואולי הניקיון של הבית יביא איתו איזו תחושה של סגירת מעגל ושל התחלה חדשה. ואולי סתם אתרסק עייפה לתוך סופשבוע עצוב. המעט שאני יודעת לעשות כרגע הוא לשתף, ולחכות. 

להמשך הפוסט

ביי ביי בייבי

יעל קציר | 01.05.2013 | 14:08

היה קצר, נתראה שוב בקרוב. 

חלמתי בלילה שמפרסמים בעיתון מודעת אבל לתינוק שלי. במציאות, בבדיקה היום אצל הרופאה, הרחם שלי כבר היה ריק לגמרי, בלי שק, בלי הריון ובלי עובר. הרופאה אמרה ש-20% מההריונות לא מצליחים. זה נתון מזעזע, נורא, קשה, ומשלשום אני חלק מהסטטיסטיקה הזו. אין לי כוח לכל מיני "אוי, חבל", או "מסכנה" ושאר מלות ניחומים. אני רוצה למשוך קדימה, ולא לבכות על מה שנפל.

לשאלתי מתי אפשר לנסות שוב היא אמרה, שיש הגורסים שצריך לחכות חודשיים, אבל זה נראה לה מיותר ומיושן. יש המנסים מייד אחרי הווסת הקרובה. כששאלתי אם אפשר לנסות בביוץ הקרוב, עוד לפני הווסת הקרובה (אחרי הכל, הרחם שלי התרוקן וכל מה שהיה צריך לצאת – יצא) היא אמרה שאין לה סיבה לומר שלא, אבל כדאי שאתייעץ עם מומחה הפריון שלי. 

נקסט.

להמשך הפוסט