כמה דם זה הרבה?

יעל קציר | 30.04.2013 | 11:35

 

בצהריים, באחד הביקורים בשירותים, התחיל הדימום. הוא יצא עם השתן, אז לא יכולתי לאמוד את הכמות. נזכרתי שקראתי לא מעט על אפשרות של דימומים במהלך ההריון. בכל מקום היה כתוב – דימום בהריון זה הגיוני ושכיח, אבל אם יש לך הרבה דם – גשי להיבדק. אבל כמה דם זה הרבה, לעזאזל? ניסיתי לחזור לעבוד, אבל כל כמה דקות חזרתי לביקור נוסף בשירותים. זה המשיך. עוד כמה גוגלים, התייעצות עם אמא, גיחות שירותים נוספות והחלטתי ללכת למרפאת חירום לבדיקה. בשלב הזה הייתי ברגשות מעורבים – מצד אחד, מדובר בדם, ודם זה מלחיץ. המילה הפלה מתנוססת מאיימת על כל כתם דם, קטן או גדול. מצד שני, זה אמור להיות בסדר לפי מה שקראתי, ידעתי שחשוב להיות רגועה והצלחתי לשמור על קור רוח. יחד עם זה – לא הייתי שאננה. ניגשתי לבדיקה.

במהלך ההמתנה לרופא, שנמשכה כנצח, הלחץ גבר. כאב בטן כמו במחזור התווסף לתחושה הכללית הלא נעימה, וכבר התחלתי להבין את המשמעות של מה שעומד לקרות. בדיקת אולטרסאונד ראשונה בהריון, ביקור רופא ראשון בהריון, אבל שאינם רגועים ושמחים. שעלולים להיות עצובים מאוד. הבחורה שנכנסה לרופא לפניי יצאה בבכי והתמוטטה לזרועות חברותיה שחיכו לה. לבי יצא אליה, רציתי לגשת ולחבק אותה. היא נראתה לי באותו מצב כמוני, אך שפת הגוף שלה העידה על כאבים קשים יותר. נכנסתי להיבדק.

הרופא היה עדין. שאל כמה שאלות כלליות (כי עוד לא היה תיק הריון במחשב) על סוג דם ועל השבוע שאני נמצאת בו. רגע לפני שהתיישבתי על הכסא עוד ראיתי שהדימום ממשיך. האולטרסאונד היה וגינלי אך לא כאב, הוא זיהה בוודאות שק הריון בתוך הרחם, אבל אמר שהוא נראה קטן מכפי שגודלו אמור להיות בשלב הזה. "אל תבטלי את התור לרופאה שיש לך לעוד יומיים. תוכלי לבדוק ולהשוות – אם הוא יגדל, הכל תקין. אם הוא יתרוקן או ייעלם – מדובר בהפלה". בשלב הזה אין איך לדעת, ואני צריכה ללכת הביתה ולהמתין. בינתיים, אם הדימום ממשיך ומתגבר, ויש הרבה דם – לגשת למיון. הפעם שאלתי – כמה דם זה הרבה? "אם את צריכה להחליף תחבושת כל שעתיים – גשי מייד למיון". אוקיי, זה שם דברים קצת בפרופורציה. אבל מה הפרופורציה הזו אומרת לי כרגע?

יום שלם של חוסר וודאות צפוי לי היום. יום שבו אבחן את הדימום כל כמה דקות. בינתיים זה כמו בימים האחרונים של המחזור, חוץ מפעמיים אתמול אחר הצהריים, כשקמתי לשירותים, שהיו קצת יותר מאסיביות. כאבי הבטן (כמו במחזור) המשיכו גם בלילה וכרגע הם יותר רגועים, אבל עוד שם. מצד שני, זה יכול גם להיות מהלחץ. עד מחר אני בבית, נחה. מחכה.

באסה, אבל לא סוף העולם

חשוב לי לשתף אתכןם. מעבר לתרפיה הפרטית שלי שבלכתוב את הדברים ולעשות סדר במחשבות, יש לי צורך כרגע בעדויות אישיות. בזכות הפתיחות שלי, אני מגלה עכשיו שהמון נשים סביבי עברו הפלה, ולעתים יותר מאחת. אמהות, חברות, דודות ושאר מכרות – כולן יוצאות מהארון ומספרות על רגעי הזוועה. כל אחת יודעת לספר על איך היא עברה את זה, כמה זה לא נעים, והסיפורים מחזקים אותי. אני מבינה שהפלה זה דבר טבעי ושכיח הרבה יותר ממה שחשבתי קודם. אני מגלה גם שלא כל דימום מאסיבי נגמר בהכרח באיבוד ההריון. חברותיי ובנות משפחתי קיבלו ממני את ההודעה הבאה: "כנראה שההריון נפסק. יש לי דימום, הייתי במוקד רפואי וזה עוד לא חד משמעי, אבל לפי כמות הדם וכאבי הבן ככל הנראה מדובר בהפלה. באסה, אבל לא סוף העולם". זה עדיין מה שאני מרגישה.

הרופא במוקד היה מאוד נחמד. לפני שיצאתי הוא אמר: "זה לא קשור למשהו שעשית. זה לא ממשהו ששתית, שאכלת, זה לא מסקס ולא משום פעולה שעשית. זה פשוט מפגש של ביצית וזרע שלא הצליח. אין לך מה לאכול את עצמך, כי זה לא קשור ולא יעזור". כשהוא אמר את זה, עוד הייתי תחת ההתרגשות מכך שיש שק הריון והוא בתוך הרחם, ושיש עוד סיכוי כלשהו שההריון יימשך. במהלך היום החלפתי אופטימיות בפסימיות, אבל בזכות המשפט הזה, אני אוכלת לעצמי את הראש קצת פחות. אין מנוס מחפירות, וממחשבות טורדניות, שאולי אם הייתי עושה כך או אחרת זה לא היה קורה. אני יודעת שאין להן בסיס, ועדיין הן מציפות אותי מדי פעם. יחד עם זה, אני עומדת על כך שעם כל העצב והאכזבה מהתוכניות שאולי משתנות עכשיו, מהחזרה להזרעות וכל זה, בכל זאת יש לי סיבות גם לשמוח. הצלחתי להיכנס להריון, וכבר בניסיון השני. זה אומר שזה אפשרי, וזה אומר שזה יקרה שוב. הנשים סביבי שסיפרו על הפלות – לכולן יש ילדים. לרובן יותר מאחד. מדובר בשלב שצריך לעבור, שהוא אמנם עצוב וכואב – אבל לא נורא.

מחר אדע סופית ורשמית. בינתיים אני כבר משלימה עם רעיון ההפלה, ומתכוננת נפשית לניסיונות הבאים. אני חושבת על הפינוקים (סושי, אלכוהול) שאתנחם בהם, נפרדת מרעיון הלידה בדצמבר (גם מרץ זה בסדר) ומשאירה תקווה קטנה, אולי מחר אתבדה, ואגלה שסתם עשיתי דרמה מעניין פעוט. אעדכן כשאדע.

 

להמשך הפוסט

חוסכת ומשמינה

יעל קציר | 29.04.2013 | 15:26

אני שונאת כסף. שונאת להתעסק בו, לא נהנית לספור אותו, וחושבת שזו המצאה מיותרת. לא ברור לי מה היה לנו רע בלהחליף ביצי תרנגולת תמורת חלב פרה, ולמה בכלל צריך לשלם עבור דברים בסיסיים כמו קורת גג או אוכל. הרעיון הקיבוצי מוצא חן בעיניי בעיקר בגלל הפטור שחבריו מקבלים מהעיסוק המיותר הזה, ומאוד חורה לי כשמשכורתי לא מספיקה לדברים הבסיסיים. כמובן שאני דווקא מאוד אוהבת שופינג, נהנית ממותרות, יש לי אייפון ואני רוצה לטוס יותר לחו"ל ולצאת יותר לחופש… אני פשוט שונאת את ההתנהלות הכרוכה בכסף, לבדוק כל הזמן שיש מספיק ושבאפשרותי וביכולתי לעשות את כל מה שאני רוצה או צריכה.

כמי שעומדת להיות אחראית על אדם נוסף, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשנוא כסף. הבנתי שאני חייבת לצלול עמוק לתוך ניהול כלכלי נכון. לא כזה שמגיב למה שקורה, אלא שמתכנן קדימה. לשם כך, עלי לשנות את הרגליי. כדי לעשות זאת בצורה מסודרת, פניתי לעמותת "פעמונים". העמותה פועלת ללא מטרות רווח, ועוזרת לאנשים כמוני לסגל הרגלים להתנהלות כלכלית נבונה. הם שולחים נציגים לבית הלקוח (בהתנדבות, בלי לגבות כסף ובלי לצלם את זה לטלוויזיה), עוזרים לפונה ומכוונים אותו. חברה שהמליצה לי על העמותה, סיפרה שהם עזרו לחברתה לפתוח עסק שהיא תמיד חלמה עליו. באתר גם כתוב שיש להם מומחה שעוזר לצאת מחובות (למי שצריך) ומומחים בתחומים שונים. נאמר לי שיש תור המתנה ארוך, אבל כשפניתי וסיפרתי שאני עתידה להיות אם חד הורית – חזרו אלי בתוך שבועיים ודי מהר התחלנו במפגשים.

כמובן שהדבר דרש (ועדיין דורש) ממני עבודה רבה. הם לא גרמו לי לאהוב כסף או להנות מהעיסוק בו. אבל מצאתי את עצמי מעמיקה גם בתחומים שנואים כמו פנסיה, ואפילו מבינה בהם דבר או שניים. גיליתי שאני יכולה לא רק לחסוך, אלא לחסוך נכון, בהתאם לצרכים אמיתיים. אז נכון, יש לי עוד מה ללמוד ולאן להתפתח, אני צריכה עכשיו ללמוד גם להתמיד ולהמשיך להיעזר בכלים שקיבלתי גם ללא ליווי, אבל העזרה שהם נתנו לי תרמה רבות להיותי אם אחראית יותר, ונתנה לי הרבה ביטחון לקראת העתיד.

חלק מהעבודה שהתבקשתי לעשות, במהלך הייעוץ, היה להכין רשימה של הוצאות צפויות עבור ההריון, הלידה והתינוק. כשניסיתי להכין רשימה כזו, גיליתי שלהורים רבים יש נטייה להוציא הרבה מאוד כסף בשביל יצור קטן כל כך. כחלק מההרגלים הקפיטליסטים שסיגלנו לעצמנו, אנו נוטים "לקנן" ולהתכונן לקראת הלידה באמצעות רכישת מוצרים רבים שאינם בהכרח נחוצים. נכון, יכול להיות שחלק מהמוצרים יהפכו את חיינו לנוחים יותר, אבל סביר להניח שנוכל להסתדר גם בלעדיהם. אני לא זוכרת שכשגידלו אותי היו, למשל, אבקות כביסה מיוחדות לתינוקות. הבגדים שלי כובסו ביחד עם של הוריי, ואת הנזקים לעורי כבר עשיתי בעצמי, שנים מאוחר יותר. ניסיונותיי לתכנן ולחשב עלויות, גורמים לי לפקפק בכל הוצאה שנחשבת הכרחית. למשל, בשביל מה תינוק פצפון זקוק לחדר שינה שלם כבר ביום היוולדו? ולמה חשוב לרכוש מיטה חדשה, כשזו משמשת אותם לשנתיים-שלוש בלבד, ואפשר להשיג מיטות יד שניה?

את אותה התנגדות להוצאות מיותרות אני חווה גם בכל הנוגע לבדיקות בזמן ההריון. מצד אחד, אני שומעת רבות על כך שבארץ יש נטיה לבצע הרבה יותר בדיקות מאשר במקומות אחרים. מצד שני, נשים רבות ממליצות לפנות לרפואה פרטית ולא לציבורית. הפער הזה, בין דאגנות יתר לבין אדישות או אפטיות, מצליח לבלבל אותי. אני מאמינה ברפואה הציבורית, ואף רואה בכך חובה מוסרית לתמוך בה, אבל שומרת את הזכות (ואת ההחזרים הכספיים שמגיעים לי מביטוח הבריאות שברשותי) לשנות את דעתי לטובת בדיקות ספציפיות פה ושם.

ובינתיים, בחזית ההתמודדות עם תופעות ההריון

אני זוכרת את עצמי מביטה מהצד על נשים בהריון, ונרתעת מהעיסוק התמידי במצבן. היום אני מבינה, שקצת קשה לא לעסוק במשהו שמציק לך באופן יומיומי. כאבים בחזה, כאבי בטן – קצת מקשים על יכולת הריכוז בעבודה, ומוציאים ממני קראכצנים מדי כמה דקות, למרות שאני ממש מעדיפה להיות בלעדיהם. מצד שני, אין לי בחילות (עדיין, טפו!) או דברים אחרים. ויחד עם זה – אני כבר שוכחת דברים, מתבלבלת, וכבר חוויתי התפרצות של כעס חסרת פרופורציות (אחת לפחות), כזו שגורמת לי להרגיש כמו דרקונית יורקת אש.

אבל הדבר שהכי מטריד ומדהים אותי, קשור דווקא לתחום שבו חשבתי שממש לא תהיה לי בעיה. וזה קשור לדימוי הגוף. למרות שבשנים האחרונות עליתי במשקל, ולמרות שעשיתי דיאטה בשנה האחרונה שבה השלתי 7 קילו מיותרים, אני חושבת שדימוי הגוף שלי בריא למדי. כשנשים בהריון מתייחסות לעצמן כאל שמנות, אני מזדעזעת. הרי אין שום קשר בין בטן הריונית לבין שומן, וממילא בסוף ההריון חלק יורד לבד (על החלק השני – יש שעובדות יותר ויש שעובדות פחות). אבל מאז תחילת ההריון אני לא מפסיקה לחשוב על פחמימות וכל הזמן רעבה. ניסיונותיי להמשיך לאכול אוכל בריא, והרגלי הדיאטה שסיגלתי לעצמי בשנה האחרונה, מאותתים לי שמשהו לא בסדר כרגע, אבל את החשקים כבר קשה (מאוד) לעצור. מילאתי את הבית בדברים בריאים ומזינים, ועדיין אני עולה בכל בוקר על המשקל, וכבר העליתי קרוב ל-2 קילו. מה שהוביל אותי היום למסקנה הבלתי נמנעת: אין מנוס מלחוש שמנה בזמן ההריון. את יודעת שאת אוכלת יותר ממה שאת רגילה, שאת מרשה לעצמך דברים שלרוב הסתדרת בלעדיהם, ואת רואה את ההשלכות על גופך. החוכמה היא לזכור ולהבין שלא מדובר בהשמנה, אלא בהריון. שזה חלק מהתהליך, וזה עובר. נכון, חשוב להקפיד על תזונה בריאה ונכונה בשביל העובר, בשביל עצמך ובשביל לנסות למנוע את סכרת ההריון, אבל המנטרה השבועית שלי היא: "הריון זה בריא ויפה". וזה עובר, אחרי 9 חודשים + עוד קצת מאמץ.

 

להמשך הפוסט

הריון זה לא ללחוצות

יעל קציר | 21.04.2013 | 10:37

 

הריון זה לא ללחוצות. החל מהתהליך מורט העצבים להיכנס להריון (במרבית המקרים), כשניסיון אחר ניסיון גוררים בכל פעם ימים של ציפייה, ודרך מיחושי הגוף השונים. מאז התחיל ההריון, הגוף מאותת שמשהו קורה בו. מקצת מהשינויים מוכרים וידועים, אבל ישנם גם כאבים מסוגים שונים המפלחים את חלל הבטן ואת אזור החזה בשעות מגוונות של היום, ובתוכי מתנהל מאבק להרגיע את הלחץ.

השמחה על גילוי ההריון מהולה בפחד. ומה אם זה לא יצליח? ומה אם משהו ישתבש. אני מנסה להקטין את הפחד ולהזכיר לעצמי שגם אם יהפוך חלילה למציאות, לפחות קיבלתי אישור שגופי מסוגל לגרום להיווצרות הקסם הזה, לחיבור בין ביצית לזרע, לפיצול התאים והישתרשותם. לתופעה הביולוגית הבלתי נתפשת הזו שממנה, יום אחד, חלומי יתגשם.

בדרך כלל אני משתייכת לצד היותר היסטרי של הספקטרום, אבל בהריון הזה הצבתי בפני מטרה – להיות רגועה. זה קצת קשה, עם כל הכאבים והמיחושים האלו, שמזכירים קצת כאבי מחזור. אבל אני עקשנית, ושולפת את התותחים הכבדים של דיבור עם עצמי, דמיון מודרך, נשימות עמוקות ושיחות טלפון רבות עם אנשים קרובים. כשהסובבים אותי קוראים לי "אמיצה", אני משתמשת בזה כנשק נגד הפחד. רק לפני דקות אחדות כאב מטריד בחלל הבטן הפך לחולשה על סף עילפון. האינסטינקט הראשוני זועק "מה קרה?", הרי ברור שמשהו לא בסדר. אני מגרשת מייד את המחשבות האלו במנטרה "הכל בסדר, העובר – שכרגע בגודל שומשום – צריך לגדול, המוח של הקטנה שלי מתפתח והיא תהיה חכמה ובינתיים אני חייבת להרגיש שמשהו בגוף משתנה. כאב זה טוב, זה אומר שהכל מתרחש כשורה". נשכבת על המיטה, נושמת עמוק, ולוחשת לעצמי שכך זה אמור להיות. דקות בודדות וזה עובר. ביקור בשירותים (בכל זאת, לשחרר את הלחץ) וצפירת הרגעה – הכל באמת בסדר.

המאבק הזה, בין לחץ לרגיעה, צפוי ללוות אותי בכל מהלך ההורות. רגשי אשמה וחוסר ביטחון לנצח יטרדו את מנוחתי. אבל המטרה היא לשמור על חזות שקולה ורגועה מול האיומים האלו, ולנסות להבטיח לעצמי ולילד/תי חיים נטולי דרמה מיותרת. אני יכולה לדאוג ולהילחץ, אך בוחרת להיות רגועה ומאושרת. ולמרות שהשאלות והבעיות קיימים, אני מתגברת עליהם, או לפחות מנסה.

ובכל הזמן הזה, אני חושבת גם על חברותיי שעוד מנסות, וליבי עוד איתן. אם יש משהו שאוכל לתת לכן כ"מתכון" כלשהו, זה יישמע בטח כמו עוד קישקוש ניו-אייג' מעצבן, אבל משהו בי מאמין בכך, בכל זאת: יום לפני ניסיון ההזרעה חגגתי עם חברים קרובים, נהניתי, ואת תחושת האושר שימרתי גם למחרת. בנוסף, באותו שבוע, במקרה, צד את עיני בחור נחמד. מישהו שקצת מצא חן בעיניי תפח במוחי להתאהבות טוטאלית, כמו בגיל 16. במשך שבועיים לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, לפנטז על אהבה הדדית. זה אמנם לא התפתח, אבל במשך שבועיים הייתי מאושרת ומאוהבת, ואני בטוחה שההורמונים שלי הגיבו בהתאם. בתוך הדשן הזה, היה קל להצמיח. לאחר ההזרעה, לעומת זאת, שיניתי את כיוון המחשבה. כל התרגשות, בחילה או מיחוש הדחקתי וביטלתי. אמרתי לעצמי כל הזמן – זה עוד לא הזמן, זה לא קורה. הנמכתי ציפיות והשתדלתי להפנות את תשומת ליבי לדברים אחרים. זה עזר לזמן לחלוף, זה עזר לא לפתח תקוות שאולי יתבדו. אמנם זה גרם לי לפחד לבדוק אם יש או אין הריון – אבל ממילא בימים הראשונים קשה לראות את זה, ועדיף לחכות עוד קצת.

תודה לכל המאחלות(ים) והמברכות(ים), ובהצלחה למנסות – שיצליח בקרוב.

להמשך הפוסט

יש הריון!

יעל קציר | 17.04.2013 | 16:19

 

כשראיתי את הפס האחד במקלון הבדיקה, התפלאתי. במהלך היום חוויתי תופעות גופניות כאלו, שגרמו לי להאמין שבניגוד לחששותי, הפעם אני כן בהריון. בחילה קשה תקפה אותי ברגע שהרחתי את דייסת הקוואקר שהכנתי לעצמי, כמו כל בוקר. הבחילה חזרה גם בארוחת הצהריים, אבל הפעם היתה קלה יותר. בשלב מסויים כמעט נרדמתי על המחשב בעבודה, וזה אחרי שבלעתי את המשרד בפיהוקים. לכן, אזרתי אומץ לבצע בדיקת הריון. פס אחד משמעו – לא הריון. אבל במבט נוסף, ראיתי צל כלשהו. סימן דהוי ומטושטש שיכול להתפרש כפס שני.

חברה סיפרה לי בעבר שכך נראתה גם בדיקת ההריון שלה, פס אחד ברור ופס שני שכמעט אינו נראה. צילמתי ושלחתי לה, והטלפון צלצל מייד עם צהלות שמחה מהעבר השני של הקו. "מזל טוב, זה בוודאות הריון!". את החיוך שהתפרש על פניי, אני עדיין לא מצליחה למחוק. מאז עשיתי בדיקה נוספת למחרת, עם השתן הראשון של הבוקר, ובה הפס השני עדיין היה מטושטש אבל כבר יותר נוכח, ובדיקת דם (ברגע שנפתחו המעבדות, עם צאת יום הזיכרון ויום העצמאות) למען הוודאות המוחלטת. בתוצאות הבדיקה מקבלים ערך מספרי, ולא קביעה החלטתי – חיובי או שלילי. כמה חיפושים בגוגל, טלפון לחברה, יצא 414. עכשיו אפשר לשמוח. זה הצליח!

אז נכון שיש קונצנזוס שאת ההריון שומרים בסוד עד לחודש השלישי. אבל מעולם לא האמנתי בקונצנזוסים, ויותר מכך, איני מצליחה להבין או לתפוש את הקונספט של סודיות. אני מכבדת את רצונם של אחרים לסודיות, כמובן, אבל כשזה נוגע לחיי – איני מבינה למה זה טוב. כבר בבית הספר היסודי אני זוכרת שניגשתי לילד מהכיתה ובהתרגשות רבה הודעתי לו שאני מאוהבת בו. הוא הסתכל עלי וצחק, וחברות אחר כך ניסו להסביר לי שלא עושים דברים כאלו, שצריך לשמור את זה בסוד. לא הבנתי, הרי אם אני אוהבת אותו – עניתי להן – זה בגלל שאני חושבת שהוא מקסים וחכם ומיוחד. אז איזו סיבה יש לי שלא לומר את זה לכולם? לא נכון יותר שכל העולם ידע? מאז למדתי כבר שיש דברים שעדיף להימנע מלפרסם, אבל זה לא מונע ממני לטעות בכך שוב, ולהתקשות שוב ושוב להבין את המסר. תמיד אבחר בדרך הפשוטה והטובה של שלשול-מילולי, כזה שלפעמים מביך את הצד השני, שלפעמים מעמיד אותי במצבים פחות נעימים, אבל כזה שאני לחלוטין עומדת מאחוריו.

את ההריון הזה ניסיתי להשיג במשך שמונה שנים + חמישה חודשים, ארבעה רופאים, שלושה בני זוג לשעבר, שני ניסיונות הזרעה, צילום רחם אחד, והרבה אמונה ומיקוד במטרה, שלא לומר סחיות. העובדה שכרגע אני בהריון, נפלאה ומשמחת ככל שתהיה, עדיין אין פירושה שאצליח לשמור ולהחזיק אותו במשך 9 חודשים. הרבה דברים יכולים להשתנות או לקרות, ויכולים גם שלא. בכל מקרה, היכולת לשמור את ההריון בבטן בלבד – אינה קיימת כרגע מבחינתי. אני רוצה לצעוק את זה, לכתוב על זה, להראות לכל מי שרק אפשר. במהלך שעה אחת כבר הספקתי לספר ל-12 איש, ובתוך יממה אחת כבר לפחות 60 איש ידעו. למה? ככה. שלשול מילולי, אושר, נאיביות, טפשות – קראו לזה איך שתרצו. אתן, שבשלבים שונים של הריון או תיכנון הריון, יכולות רק להנות מכך. גם אתם, שמלווים אותנו. איני מתיימרת להציג תמונה רפואית מדוייקת או מידע אנציקלופדי כלשהו, אלא את הדברים כפי שהם קורים לי, מעובדים דרכי, כולל הרגעים הנפלאים והנמוכים שבדרך.

שמי יעל, אני כרגע בהריון, ואמשיך לשתף במסע. 

להמשך הפוסט

נו, אז מה קורה?

יעל קציר | 13.04.2013 | 19:27

מחר יעברו בדיוק שבועיים מיום ההזרעה. לפי מה שהסבירו לי, ואני עדיין מתקשה לקבל ולהבין, לוקח שבועיים לראות סימנים בגוף המעידים על הריון. וגם כשעוברים השבועיים האלו, עדיין – הבדיקה אולי לא מדוייקת. עדיף לחכות כמה ימים, לראות אם הווסת מאחרת, ולקבל תוצאה חד משמעית. חברות שנכנסו להריון, סיפרו שבדיקה באמצעות מקל הריון (כזה שקונים בבית מרקחת) הראתה סימן ממש קלוש, שמאוד קשה לזהות, והן נאלצו לחכות עוד כמה ימים לתוצאה ברורה על המקלון, או לבדיקת דם רשמית.

השבועיים עברו, ברובם, בלי בעיה. לא היו לי הפעם תחושות מוזרות בגוף. לא כאבים, לא בחילות. שום דבר שיכול להעיד על משהו שמתבשל בקרבי. בימים האחרונים אני מעט מסתגרת, מכונסת בעצמי. לא יודעת אם מדובר במצב רוח שלפני מחזור, או באיזה מנגנון פסיכולוגי שמכין אותי לאכזבה שאולי תתגלה בעוד יומיים-שלושה. אני מתאמצת מאוד שלא לחשוב על התהליך, כדי שלא לצפות יותר מדי, אבל כמובן שזה בלתי נמנע. לא רק בגלל נטיה טבעית לחשוב ולצפות, אלא גם בגלל טלפונים, הודעות ואסמסים שאני מקבלת מהסביבה התומכת.

אני חושבת על כל אותן בנות ששומרות את הרגעים האלו בסוד. כל הנשים שמנסות להיכנס להריון, טבעי או בהתערבות רפואית, עם בן/ת זוג או בלי, שעוברות את הימים האלו של ציפיה, של אכזבה, של פחד. אני חושבת על הבדידות שבלעבור את זה לבד. בדידות כזו שזוגיות או חברים טובים לא בהכרח מפצים עליה. בדידות שגובלת בתחושת "מה לא בסדר אצלי". הרי הלקאה עצמית היא דרך נוראית (אך טבעית) שלנו להתמודד עם הקושי. אני חושבת על כאלה שמצליחות להיקלט אך עוברות "הפלה טבעית", כאילו שיש משהו טבעי במוות של עובר, בדחייה של חלום. כאילו מדובר במשהו ש"הפלת", מזכיר קצת את שלטי ה"שברת-שילמת" שהיו פעם בחנויות. אופס, נפל. אני דוחקת את המחשבות השליליות האלו החוצה, כותבת אותן כדי שלא ידבקו בי, שייצאו ממני החוצה.

מחר בדיוק שבועיים. המחשבה על כך מעלה בי בחילה. האם אצטרך להמשיך בתהליך?האם אוכל לשמוח ולהתפנות לדאגות חדשות? כל שלב בזמנו, הבטחתי לעצמי. ובכל זאת, מזכירה לעצמי שאם אגלה שאני לא בהריון, אתנחם במנת אלכוהול הגונה, ואקבע תור כבר עכשיו לבית חולים ממשלתי. נותרו לי עוד 3 מנות. ייקח לי כ-3 חודשים לקבוע תור לבית חולים ממשלתי. אין לי הרבה זמן לבזבז.

איכשהו, יותר קל לי להתאכזב כבר מעכשיו מאשר לחכות, לצפות ולחוות את זה באמת מחר או מחרתיים. בתור מי שמשקיעה בתהליך, קמה מוקדם לכל הטיפולים, נערכת מראש לכל מה שצריך, דווקא את מקל בדיקת ההריון סירבתי לרכוש מראש. חשבתי לעצמי – אם המחזור ייאחר כבר אדע. חוסר הוודאות הוא תמיד מצב פחות נוח מוודאות כלשהי, גם כשהיא שלילית. אבל משום מה ההגיון עובד אצלי פחות טוב כרגע, מרוב פחד.

אז לפני שאחזור להשתבלל עוד קצת, אזכיר לעצמי שוב את אותן נשים שעוברות לבד את כל זה. בלי לשתף, בלי לדבר על זה. סגורות בתוך הקאקון של עצמן, ואולי בתוך זה של הזוגיות שלהן, ושכל מה שיש להן, אולי, זה אפשרות לקרוא פה על עוד מישהי שחווה את אותן הדברים בדיוק, ושחושבת עליהן. כך, אולי, כולנו לבד, אבל ביחד. ועכשיו אלך לחשוב האם לבצע את הבדיקה ביום הזיכרון או ביום העצמאות. 

להמשך הפוסט

זורעת ברינה

יעל קציר | 03.04.2013 | 20:53

ברגליים רועדות מהתרגשות נכנסתי למרפאה. בחוץ תלויים שלטים של אגודת אפרת שמעבירים בי חלחלה, אבל אני מאושרת מכדי לדאוג מכך. פעם אחרונה שהתרגשתי כך היתה כנראה בגיל 16, כשהתאהבתי בילד מהשכבה שמעלי. היום הוא כבר גרוש + 2, ואני נכנסת למרפאה שממנה, אולי, אצא בהריון.

ערב חג, והצוות שכבר הספקתי להכיר – בחופשה. במקומם אנשים חדשים וילדה קטנה יושבת ומחכה שאמא שלה תגמור לעבוד. הם מבקשים מכתב מרופא שמאשר שאני באמת מוכנה ומבייצת. זה נראה לי קצת מוזר, אחרי הכל אני משלמת לא מעט כסף על הפרוצדורה הזו, איזו סיבה יש לי להגיע במועד שאינו נכון? והם הרי רק יכולים להרוויח אם אגיע יותר פעמים. אבל הרופא המזריע (בכיר יותר מהרופא מההזרעה הקודמת) מכיר את הרופא המטפל שלי, ומאשר להכניס אותי גם בלי פתק.

אני נזכרת בפעם הראשונה שלי עם בחור, כשהיינו לחוצים כל כך ששכחנו להנות מזה. עד שנרגענו, ואז זה קרה. אני לוקחת נשימה עמוקה, מחייכת, וניגשת למעבדה לקחת את המנה שלי. שמי ומספר תעודת הזהות רשומים בכתב יד על מעטפה לבנה, בתוכה מבחנה קטנה. אמנם הממדים שונים לחלוטין, אך הצורה הפאלית של המבחנה בכל זאת מזכירה את המקור. אני מוציאה את המבחנה מהנייר, ומגלה בפנים ממש מעט נוזל ורוד-שקוף. אמנם זכרתי את זה מהפעם הקודמת, אבל ככל שהזמן עבר חשבתי שאולי דמיינתי, כי איך זה יכול להיות שהנוזל הוא ורוד. הרופא הסביר לי שזה מה שקורה אחרי השבחה, שבה מקבלים את תאי הזרע בריכוז גבוה יותר ועם יכולת תפקוד טובה יותר. תהיתי אם הצבע הוורוד יגדיל את הסיכוי לבת, והמחשבה מילאה אותי אושר.

 

ערב קודם, הזרקתי לעצמי לראשונה אוביטרל. מדובר בהורמון שמבסס את הביוץ, שהייתי אמורה להזריק בצהריים, אבל הגעתי לכך רק בערב. הוא מגיע בתוך מזרק, שצריך להזריק לבטן. אחרי כמה ימים רצופים של דקירות בבדיקות דם לצורך מעקב ביוץ, ואחרי כוס יין, לא חשבתי בכלל על פחד וזה הלך חלק ובלי כאב. הבעיה היא, שהיה עדיף שההזרעה תתרחש 36-24 שעות מההזרקה, אבל בגלל החג זה לא הסתדר. הרופא טען שלזרע בכלל, ולזרע מושבח בפרט, יש אורך חיים של 24 שעות, כך שהוא ישרוד עד הביוץ. אני השתדלתי לא לדאוג מזה.

התיישבתי על הכסא ועצמתי עיניים. מדי פעם הצצתי וראיתי שהוא נעזר במפשק כמו בבדיקת פאפס, ובצינורית. זה לא היה נעים. הרופא מהפעם הקודמת היה עדין וזריז יותר, אבל אחרי 3-2 דקות הוא הכריז: מצאתי, היה שווה להתעקש! והסביר שיש נקודה מסויימת שצריך להגיע אליה, שממנה השחיינים החרוצים ינותבו טוב יותר למטרה. הוא הוציא את המכשירים המכאיבים, הסיט את הווילון, הורה להמשיך לשכב עוד 6-5 דקות ויצא מהחדר. שמעתי אותו נפרד מהבחורה ומהילדה שבחוץ, הנחתי את הידיים על הבטן, ודמיינתי את הילדה שלי נוצרת עכשיו. אם היה אפשר למדוד אהבה, אני בטוחה שהיו מגלים ששברתי שיא אישי. אהבה לביצית וזרע. אהבה להליך קליני לא נעים אך מרגש. הרגשות שהציפו אותי, של שמחה והתרגשות, לא היו מביישות אף אורגזמה.  

מה שהעיר אותי בפתאומיות מהחלומות בהקיץ היתה הילדה הקטנה שפרצה פתאום לחדר. מזל שהווילון הסתיר אותי. אמא שלה גערה בה וסגרה אחריה את הדלת, אך בעיניי זו היתה הוראת הרגעה מהמציאות: גם אם לא יצליח הפעם – לא נורא, יש לי עוד חודש אחד בחיים בלי אובדן הפרטיות שכרוך בילד/ה. לפני שיצאתי צחקתי קצת עם הילדה, כדי שלא תיבהל. בחוץ היה יום שמש יפה, תל אביב התמלאה פרחים וציפורים, ואצלי בגוף קורים דברים נפלאים. 

להמשך הפוסט

איך עושים הריון?

יעל קציר | 24.03.2013 | 17:36

שואלים אותי בנוגע לפרוצדורה, איך עושים, מה עושים. אני חילקתי את ההכנות לכמה תחומים, חלקם כלליים ויכולים לעזור לקראת כל הריון שהוא, וחלקם ייחודיים למי שרוצה להרות מתרומת זרע. אז הנה שיעור קצר בחינוך מיני/הריוני.

דבר ראשון, הכנתי את גופי: הפסקתי לעשן מתוך מחשבה שככל שגופי יהיה נקי ובריא יותר כך אהיה בית גידול אופטימלי לייצור שאני רוצה לאהוב כל כך. ירדתי במשקל משום שהזהירו אותי שככל שההריון יתקדם אהיה מגושמת יותר, ועדיף להתחיל ללא משקל עודף. עברתי כמה טיפולי דיקור לאיזון הגוף, כדי לחזק את המערכת החיסונית, לנקות רעלים מהגוף, ולטפל במיחושים שונים. הלכתי לרופא שיניים ולשיננית – כי הזהירו אותי שבמהלך ההריון יש נטיה למחלות חניכיים ולא ניתן להשתמש בחומרי הרדמה. עשיתי בדיקת שד ובדיקה גניקולוגית רגילה, בדיקות דם כלליות ובקיצור – עברתי טיפול עשרת אלפים.

במקביל, ביררתי לגבי בנקי זרע שונים. ישנם בנקים ממשלתיים (בכל בית חולים) ובנקים פרטיים. בממשלתיים לוקח זמן לקבוע תור, בפרטיים הטיפול הוא מיידי יותר. כשהחלטתי על בנק הזרע, בחרתי תרומה וחשבתי שזהו זה, אפשר מייד להתחיל בתהליך. אז הנה כמה דברים שגיליתי שבכל זאת צריך לעשות:

בדיקות דם. ישנן מחלות שונות שצריך לבדוק (אדמת, איידס), סוג דם וכדאי להוסיף לכך גם נתונים על ויטמינים וברזל בהזדמנות. בנוסף, כדאי לבדוק גם נתוני פוריות בדם (בהתייעצות עם הרופא).

בדיקות גנטיות. בבנק הזרע שבחרתי זו היתה דרישת חובה, מבנק אחר שבחנתי הבנתי שלא חייבים. מדובר בבדיקות לא זולות (יש ביטוחי בריאות שמחזירים כסף על הבדיקות) המומלצות בכל מקרה של הריון. אם מתגלה נשאות גנטית של מחלה, יש לבדוק גם את בן הזוג, וישנם בנקי זרע שמאפשרים להזמין בדיקה כזו אצל התורם. במידה ושני בני הזוג נשאים – מומלץ להתייעץ עם מומחה גנטיקה.

בדיקת גינקולוג, וליווי של מומחה פריון. במקרה של הבנק שבחרתי בו, לפחות, לא מספיק שיש להם את הרופאים שלהם והמומחים שלהם, צריך לפנות גם למומחה פוריות מטעם קופת החולים (או פרטי), כזה שילווה את מעקב הביוץ. המלצות למומחי פריון אפשר לקבל מנשים רבות, כל אחת בטוחה שהרופא (הפרטי) שטיפל בה הוא הכי מושלם והיחיד שהיה מצליח להכניס אותה להריון. אני בינתיים מסתפקת ברופא דרך הקופה, וחוסכת את כמה השקלים האלו עד שיעברו עוד כמה נסיונות.

הורמונים – כן או לא? מומחה הפריון בוחר עבורך, לאחר שהוא שולח אותך לבדיקות דם שיתנו את תמונת הפוריות שלך, אם להיעזר בהורמונים או לנסות הריון טבעי. הוא גם בוחר עבורך מתי להתחיל IVF שזו הפריה חוץ-גופית. בעיניי חשוב לזכור שהגוף שלנו הוא קודם כל שלנו. עשיתי מחקר קטן משל עצמי בנוגע לשימוש בהורמונים ובעניין ההפריה החוץ גופית ואני יודעת אחרי כמה נסיונות אני רוצה להגיע אליהם, ובעיניי צריך לדבר על כך בצורה ברורה מאוד עם הרופא. הוא לא יכול לקבוע עבורך דברים שאת לא מעוניינת שגופך יעבור.

מעקב ביוץ. בניגוד לזוגות המקיימים (או לא) יחסי מין באופן קבוע וטבעי, ויכולים להיעזר, אם הם מעוניינים, בערכת מקלוני ביוץ שקונים בבית מרקחת, כשזה מגיע למנת זרע ששילמת עליה סכום כסף לא קטן – לא לוקחים סיכונים עם פיספוס מועד הביוץ. המעקב נעשה באופן המדויק ביותר: בין שבע וחצי לשמונה בבוקר קופת החולים מעמידה לרשותך אחראית אולטרסאונד שמקבלת לפי סדר הגעה, ללא צורך בקביעת תור. בבדיקת האולטרסאונד בודקים כמה זקיקים יש. זקיק, להבנתי, הוא החומר העוטף את הביצית, והוא המדד לכמה ביציות יש לך – כי את הביצית עצמה לא ניתן לראות. כמות הזקיקים וגודלם ישפיעו על הפוריות שלך בחודש הקרוב. בהריון טבעי ללא הורמונים וללא היסטוריה של תאומים, זקיק אחד בלבד יגדל ויתפתח לסיכוי להריון. הזקיקים מופיעים בשני הצדדים של השחלות, ואפשר לראות את זה במוניטור ולהיזכר קצת בסידרה "החיים". באותה הזדמנות בודקים גם את רירית הרחם שתפקידה להגן על ההריון. אחרי המפגש האינטימי עם הרחם שלך מקבלים דף עם הנתונים (לא חייבים לזכור הכל) והולכים למעבדה לבדיקת דם, בה נבדקים שני הורמונים שמהווים מדד לביוץ (אסטרדיול ופרוגסטרון). אחד מהם עולה ככל שהביוץ מתקרב, והשני יורד. לאחר הביוץ הם מתהפכים. את תוצאות המעבדה מקבלים בשעות הצהריים ואז מתקשרים לרופא שקובע אם יש להמשיך את המעקב (ומתי) או שמועד הביוץ מגיע. מניסיוני עד כה, מעקב הביוץ נמשך כעשרה ימים בתדירות של יום כן יום לא, עד שהמועד מתקרב ובימים האחרונים צריך לבדוק כל יום (עד סוף המעקב את נראית כמו נרקומנית מרוב דקירות). הרופא יודע יום לפני הביוץ לומר לך – מחר הזרעה, וזה מספיק זמן להודיע לבנק הזרע שיכינו את המנה.

הזרעה. כשיש אישור מהרופא לקיומו של הביוץ, ולאחר שבבנק הזרע הכינו עבורך את המנה, מגיעים לרופא שיזריק לך את החומר. למרות שמדובר בפעולה טכנית פשוטה ביותר (שכל בחור עושה באופן טבעי למדי) אסור להוציא את מנת הזרע ללא אישור מיוחד מקופת חולים ומרופא מתאים, לא ניתן לוותר על השלב הזה ולעשותו לבד, וישנן המלצות רבות שלא לטלטל את מנת הזרע יותר מדי לאחר הפשרתו והכנתו להזרעה. שלב זה עולה כסף (ויתכן שזו הסיבה לחוסר הגמישות), ויכול להימשך 2-3 דקות ומעלה, תלוי כמה זמן את רוצה להישאר עם רגליים מורמות אחרי שהרופא יוצא מהחדר.

המסקנה העיקרית שלי מכל התהליך הזה: ההריון, שמהווה איום ממשי ומפחיד בגיל ההתבגרות (או מתי שבחורות היום מתחילות בעניינים האלו), הופך בלתי אפשרי כשמעוניינים בו. עניין הימים ה"בטוחים" מוכיח את עצמו כתרגיל מתמטי לא פשוט, והוא יכול להשתנות פתאום, חודש, אחד, ללא אזהרה, ולהקדים מאוד (לכן המעקב מתחיל ביום השישי למחזור).

כל התהליך הארוך הזה – ועוד לא התחלנו לדבר על הורמונים. אגב, אם יש מישהי שחוותה את זה אחרת או שיש לה עוד אזהרות – את מוזמנת לפנות אלי ונשתף בחווייתך. שיהיה לנו בהצלחה.

להמשך הפוסט

התנתקות

יעל קציר | 14.03.2013 | 18:11

 

 כתיבת הבלוג גורמת לי לחשוב באופן קבוע על האמהות הנכספת, לעמת את עצמי (ואת קוראיי) עם הסיבות, ההסברים, ההשלכות ובמלים אחרות – לעסוק כל הזמן בדבר שעלול להמשך עוד זמן רב. ועל אף שאני רוצה להמשיך לכתוב על התהליך, הייתי שמחה לחשוב עליו פחות.

למעשה, מאז שהתחלתי לכתוב כאן, עברתי רק ניסיון אחד להיכנס להריון, לפני כ-3 חודשים. את הניסיון השני פספסתי בגלל בדיקה (צילום רחם), ואת השלישי נאלצתי לדחות לאחר שמועד טיסה שקבעתי לפני חודשים רבים נפל בדיוק על הביוץ. ניסיון ההזרעה הבא יהיה, ככל הנראה, בעוד כשבועיים (רשמו ביומנים, בבקשה) ועד אז אני מנסה להעביר את הזמן במחשבות על דברים אחרים.

החופשה, שתוכננה לפני זמן רב, אולי לא תוזמנה נכון, אבל היתה נחוצה מאוד. הצלחתי להתנתק מעט ממחשבות כפייתיות על הורות. נהניתי מדברים כאילו זו הפעם האחרונה שאעשה אותם כשאני חופשיה ונטולת דאגה לילד. החופש המוחלט הזה לא גרם לי לרצות את האמהות פחות, אלא עזר לי לחגוג את ימי הרווקות שלי, ולהיפרד בתחושה שהם היו נפלאים – אבל עכשיו הספיק לי. והלוואי שמצב הרוח הנפלא שאתו חזרתי יחזיק מעמד כדי לגרום להזרעה הקרובה להצליח.

בניסיון להיכנס להריון, כמו בחיפוש אחר אהבה, אנשים נוטים לומר דברים דומים. "את רוצה את זה יותר מדי", "זה לא יקרה אם תחשבי על זה", "אתלא רוצהאת זה מספיק", "תחשבי על זה ואז זה יקרה", ושאר קלישאות ששמעתי בשני ההקשרים. הצורך של הסביבה לומר משהו, להביע הזדהות, לייעץ, לנסות לעזור – גורם לנו לפעמים לומר דברים רק כדי לומר משהו, ואני מקווה שאיני חוטאת בכך יותר מדי. לאמונתי, זה לא משנה אם אחשוב על זה או לא, אם ארצה בכך או לא. זה יקרה כשזה יקרה. ובינתיים אני מנסה לתרגם את המשפטים האלה כיד מושטת לתמיכה ולא כלחץ חברתי וסביבתי.

אבל ללא ספק, הייתי שמחה לקבל מתכון להצלחה. מתכון שיסביר לי בדיוק אילו מרכיבים אני צריכה להכניס לתבשיל הזה, כדי שיצליח לי ההריון. כמה חשיבה והתכוונות צריך להכניס וכמה זה כבר יותר מדי, כמה התנתקות מהאובססיה נחוצה וכמה ממנה יעלה לי בהחמצת המנה. ואם היה מתכון כזה, הייתי גם אני מחלקת אותו בחינם לכל עבר, בתקווה שרק נדע להשתמש בו בתבונה. ועד אז – גם אני נאלצת לתמרן בין רצון גדול מדי לניסיון לשחק אותה הארד טו גט.

 

להמשך הפוסט

לעבוד כמו אמא

יעל קציר | 21.02.2013 | 06:03

כשהייתי קטנה, אבי עבד במשרה מלאה ואמי נשארה בבית, לגדל את שלושת ילדיהם. בשלב מסוים היא התחילה לעבוד בחצי משרה, בעיקר מהבית, כתופרת, וכשהגעתי לגיל 12 ואחי הצעיר ביותר (באותו זמן) לגיל 5, אמא התחילה לעבוד במשרה מלאה ואנחנו זכינו להכיר כמה מטפלות, מפוקפקות יותר או פחות, עד שאחרי שנה-שנתיים הצלחנו לשכנע את ההורים שאנו גדולים מספיק כדי להסתדר בלי בייביסיטר.

אין לי מושג כמה ההורים שלי הרוויחו אז, אבל אני יודעת שלא טסנו בכל שנה לחו"ל, החופשות שיצאנו אליהן היו בעיקר באוהל בכנרת, לא היו לנו טלפון אלחוטי או מכשיר וידיאו ושאר פלאי טכנולוגיה אופייניים לתקופה, ולא תמיד קנו לי את הג'ינס שרציתי, אבל בהחלט הסתדרנו עם כל זה.

שנות ה-80 חלפו, כל שנשאר לנו מאז הם טייטסים וצבעי ניאון. היום אני עובדת במשרה מלאה בעיתון, במשמרות בשעות קצת מוזרות: שש או תשע בערב, שתים עשרה בלילה – אלה השעות בהן אני גומרת לעבוד. במהלך הבוקר אני משלימה הכנסה בעבודות פרטיות, כך שלעתים קרובות אני עובדת מתשע-עשר בבוקר עד חצות, ועדיין, לא תמיד מצליחה להרוויח סכומים התואמים את הוצאות המחייה. בעיתון בו אני עובדת, אין "משרת אם" בה ניתן לעבוד בשעות התואמות את שלב ההורות, כך שלאחר חופשת הלידה אצטרך להיות מאוד יצירתית – או במציאת עבודה חדשה, או במציאת פתרון שמרטפות לעולל הטרי. הנושא הזה מעסיק אותי מאוד לאחרונה, ומסתבר שגם עוד כמה מחברותיי לעבודה מחפשות פתרונות לבעיה.

בשיחותינו, אנו מדברות על צורך בקבוצת תמיכה, בקומונה, בהתאגדות לצורך גידול משותף של הילדים. הרעיון הזה יפה בעיניי, אבל עוד אין לי מושג איך ליישם אותו. הצורך (הגובר) להתפרנס על מנת להתקיים, הכמיהה להיות עם הילד/ה כמה שיותר, השאיפה לשמור על מקצועיות ועל איזון נפשי – מדובר בשינוי טוטאלי באורח חיי שאין לי מושג מאיפה להתחיל להתמודד איתו.

בכל פעם שאני חושבת על כך, חוזר איזשהו עיקצוץ של "צורך" בבן זוג. אבל העולם החומרי הזה (שמשום מה נקרא מטריאליסטי, כאילו שיש בחומר משהו אימהי) מכתיב לי להזדקק לשותף בחיי רק כדי שיתמוך בי כלכלית, וזה גורם לי לחשוב מייד על וירג'יניה וולף ועל "חדר משלך" ועל נשים דומות שעמלו רבות כדי שאוכל להשתחרר מכבלי ההזדקקות הכלכלית הזו. אני רוצה לפרוץ את הצורך הזה. לפענח את היכולת שלי להגשים קבוצת תמיכה אמיתית ויעילה, למצוא יכולת להתפרנס בהתאם לצרכיי העתידיים ולמצוא כוחות להסתפק במועט כפי שעשו הוריי בעבר.  

להמשך הפוסט

השנה אהיה אמא

יעל קציר | 11.02.2013 | 20:12

בעוד פחות מחודש אחגוג את יום הולדתי ה-39. בכל יום הולדת, כבר כ-6 שנים, אני מאחלת לעצמי שהשנה אכנס להריון ואהפוך לאמא. איחולים כאלה אני גם מחזקת בבקשות לכבוד השנה העברית והאזרחית החדשה, ולמעשה בכל חג או מועד בהם אנו נוטים לעצור, להתבונן על חיינו ולחשוב מה היינו רוצים לשנות בהם.

לפני פחות מחודש חשבתי שהנה, הפעם זה באמת קורה. כבר רכשתי מנות זרע, התחלתי טיפולי הזרעה, עברתי צילום רחם וזהו זה, אני מוכנה. כל שנותר הוא שיגיע הביוץ בזמן, וזהו. אך כמו שאחרים ידעו לומר לי – תוכניות ומציאות לחוד. הייתי אמורה לקבל מחזור לפני שבוע. אני לא אמורה להיות בהריון. אבל משום מה הווסת מאחרת להגיע, ואיתה בלבול גדול. אולי זה הלחץ, אולי משהו השתבש, וקיים גם החשד שמא 3 בדיקות הריון שליליות שיקרו לי ואני בעצם כן בהריון. היות והיתה וסת לפני צילום הרחם, וגם בצילום הרחם בטח היו עולים על קיומו של שק הריון, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל לא יכולה להימנע מהחשש שמא ייצא לי תינוק טבול בדיו שמוזרק בעת הבדיקה. כן כן, אני רוצה להיות בהריון, אך חוששת שמא אני בהריון והבדיקה שעשיתי – הרסה אותו.

תהליך הכניסה להריון, שנועד ככל הנראה לבחון את גבולות הסבלנות של נשים, מורט את עצביי. אפילו המחזור המדוייק שלי השתגע כבר, והחליט שלא לשחק. ההחלטה ללוות את התהליך בכתיבה נראית אכזרית אך עבורי היא נחוצה מתמיד. היא עוזרת לי לעבור את כל זה ולא להתחמק מנימי רגש. היא עוזרת לנשים אחרות שחוות או יחוו את אותו התהליך להבין שהן לא לבד, ובטח שלא השתגעו. והיא מאפשרת, אני מקווה, לאחרים להבין מה עובר על חברותיי ועלי. החיבור בין נשיות והיסטריה מעולם לא נחווה אצלי באופן מוחשי כל כך. זה בלתי נמנע לחכות לווסת ולביוץ שיגיעו, להתאכזב כשהם מאחרים, להילחץ לקראת יום ההולדת הקרב, ולהגיע לסף בכי בגלל עניינים שמצד אחד הם הרי גורל עבורי, ומצד שני פעוטים כל כך.

כשאהיה בהריון, ובוודאי אחרי שאלד, התקופה הזו תיראה לי אידיוטית, ללא ספק. הרי מה זה משנה – עוד חודש, פחות חודש, כשבסוף זה יגיע. יש שאף אמרו לי – התינוק שלך מתחשב בך. הוא מאפשר לך לחגוג כמו שצריך ביום הולדתך, עם אלכוהול וסושי כמו שאת אוהבת, ורק אחר כך יכריח אותך להימנע מכל אלה לטובת בחילות ומיחושים. אני מודה מכל ליבי לחברותיי ולמשפחתי, שעוזרים לי לקבל פרופורציה. כשכתבתי בעבר שאני חוששת שאהיה לחוצה מדי – בדיוק לרגעים כאלו התכוונתי. ובדיוק לעזרה ותמיכה כזו ייחלתי. 

להמשך הפוסט