תגובות

יעל קציר | 07.02.2013 | 19:43

כמה תגובות לבלוג מאשימות אותי באנוכיות, משום שאני רוצה להפוך לאם יחידנית. אני מסכימה אתכם, באופן חלקי. הורות היא עניין אגואיסטי. אנחנו מביאים ילד לעולם שלרובנו אין בו בטחונות כלכליים, מדיניים ובכלל. בכל יום אנו עלולים לאבד את משרתנו, את חיינו, וכמובן שמצבנו המשפחתי עלול להשתנות. זוגות עשויים להיפרד, יחידים אולי ימצאו זוגיות, הריון יכול להוליד יותר מילד אחד וכיו"ב היתכנויות. יש מי שמתרגמים את הרצון לילד כפחד מהזדקנות, כצורך בהמשכיות, אבל זה לא העיקר.

במקרה שלי אני יכולה להעיד, שהרצון לילד אינו נובע משיקולים ענייניים או הגיוניים בכלל. מדובר ברגשות, בתחושות ואולי, אני חוששת, בהורמונים. מדובר בצורך פיזי בלתי ניתן לריסון או לשליטה. קצת כמו חרמנות עזה, אני חרמנית בטירוף – לתינוק. תחושה שגורמת לי לשנות תוכניות ללימודי תואר שני או לנסיעה להודו. שגרמה לי לדחות אהוב שלא קיבל את רצונותיי כפי שהם. ואפילו החשש שאולי לא אוכל באמצעיי הדלים לגדל ילד בדיוק כפי שהייתי רוצה, לא מצליח להאפיל על הרגש שמסתער על כל חלקה טובה של היגיון. המשאב היחיד שיש לי ואינו מוגבל – הוא אהבתי. אז אתם צודקים, זה אכן עניין אגואיסטי. אבל האם באמת הורות מתוך זוגיות היא אחרת? האם יש משהו בדברים האמורים ששונה כשמדובר בזוג? אולי סטטיסטית, אבל גם זה לא בטוח.

כל המשתנים של כלכלה וביטחון ממילא אינם רלוונטים. אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה מחר. גם משפחה שמתחילה כאבא-אמא-אח-אחות אינה מוגנת מצרות. ככל שיותר אנשים מעורבים ביחידה הבסיסית, כך אנו מערבים גם יותר דעות, רצונות והתנגשויות-אגו. אז אולי מודל שמציג הורה אחד וילד אחד הוא דווקא האיזון הנכון?

מאוד קל להיות הגבר שצועק: אני הכי חזק ובלעדיי אי אפשר. תצעק, לא אכפת לי. להפך, ככל שתצעק חזק יותר אדבוק עוד יותר בדעתי, שעדיף לי לבד. יש מצבים בהם עדיף להיות אנוכית מאשר להמשיך להחזיק, למשל, במודל שלא באמת דורש את טובת הילד והאישה, אלא את טובת הגבר. הבחירה שלי להיות אנוכית לא שונה בהרבה מבחירתם של, נניח, גברים מסויימים, להרבות את זרעם. למזלי, התאפשר לי להנות מהפרי הזה בלי לחוש את המרירות. אז יש קשיים בדרך, יש פחדים, יש לבטים. ויש גם אדם אחד שיכול לדעת מה לעשות בקשר לזה – וזו אני.

——

מוקדש, באהבה, לכל הנשים ששיתפו אותי בהתלבטויותיהן, ולכל אלה (בזוגיות או שלא) שחשות הזדהות עם הכתוב.

להמשך הפוסט

פחדים

יעל קציר | 27.01.2013 | 15:52

בזה אחר זה הם מתגנבים לחלומותיי ולערותי, חששות קלים וכבדים. בחלקם ניתן לטפל, את חלקם אפשר להדחיק, ואת כולם כולם צריך לקבל כחלק מהחבילה. הנה הם לפניכם:

שמשהו ישתבש. מה אם יקרה דבר איום בדרך? מה אם יהיו סתם תקלות ומכשולים לא נוראיים אך מציקים? למשל, איך עושים בחד הורית שמירת הריון, פגים, תאומים או יותר? איך מתמודדים עם מה שלא ניתן למנוע, ואיך מונעים את מה שחוששים ממנו?

שאהיה לחוצה מדי. קוליות אינה הצד החזק שלי. ובהחלט הייתי יכולה להיעזר בבן זוג כדי שייאזן אותי, ישמח אותי או סתם שיהיה את מי להאשים. במקום זה, אני משתדלת להקיף את עצמי באנשים עם פרופורציות, בכאלה שתכונותיהם פועלות עלי כמו כדור הרגעה, וחלקם גם קיבלו ממני התרעות בנוסח "אם אהיה כזו, תנו לי איזו סטירה או שתיים לסדר אותי". ואולי אצליח ללמוד משהו מהם, כמו לנשום עמוק, למשל.

שלא יהיה לי מספיק כסף. מבחינתי, זה החלק המפחיד ביותר בצירוף המלים חד-הורית. לא רוצה להיתמך על ידי המדינה, המשפחה או אחרים. רוצה להרוויח מספיק כסף ולהוציא פחות, ולהצליח להיות אחראית כלכלית. לכן נרשמתי לשירותים של עמותה בשם "פעמונים", עמותה שפועלת ללא מטרות רווח בדיוק למען המטרות האלו. אז אני לא יודעת מה תהיה השלכת הבחירות על המשק, או מה ייגמר עם התקציב החדש, או אם מקום העבודה שלי ישרוד את משבר העיתונות. אבל אני יודעת איך לעזור לעצמי ולהתכונן, לעת עתה.

שלא אוכל לעשות דברים. הייתי פעם אצל חברה, אם חד הורית לתינוקת שרק נולדה. היא ניצלה את זמן הביקור בשביל להתקלח, כי עם התינוקת היא לא תמיד מצליחה. כשהעולל זקוק להשגחה תמידית, איך מבצעים פעולות פשוטות כמו ביקור בשירותים, מקלחת או קניות לבית? איך מקלחים תינוק בלי "תעביר לי את השמפו" או "תכין לי את המגבת"? וכמה אפשר לסנג'ר חברים ובני משפחה לעזרה יומיומית שכזו?

שהילד/ה יהיו תלויים בי. בקיומם של זוג הורים, ולא משנה מאיזה מין, יש משהו שמלמד את הילד מגיל צעיר שלאנשים שונים יש דעות שונות. יש להם גם התנהגויות שונות. כך, למשל, הורים שרבים ביניהם מלמדים את הילד שאפשר לאהוב וגם לכעוס. הורים שאינם מתואמים בדעותיהם מלמדים את הילד שאפשר גם אחרת. הבחירה היא דבר חשוב ונרכשת בלמידה מדוגמאות יומיומיות. אצטרך להיות חכמה מספיק כדי לעזור לילדי ללמוד את הדברים הבסיסיים האלו בלי שותף במלאכת הלימוד. וכבונוס, אצטרך גם ללמוד איך לא לעודד את הילד/ה לפתח תלות באדם האחד הקרוב להם ביותר, לפחות בגיל הצעיר הקרוב, למרות שזה מפתה עד מאוד. אני מפנטזת על ילד/ה שיתרפקו עלי בכל הזדמנות, אבל רוצה אותו/ה עצמאי/ת ומפותח/ת.

שזה לא יצליח. כמה נסיונות אצטרך? כמה זמן זה יקח? בפנטזיה שלי, בהזרעה הקרובה אכנס להריון. ואם לא?

להמשך הפוסט

צילום רחם

יעל קציר | 19.01.2013 | 10:54

אני גיבורה! עברתי את הבדיקה המפחידה, ונשארתי בחיים כדי לספר עליה. דבר ראשון, לא ממליצה לעבור את הבדיקה בלי להתכונן. קחו משהו להרגעה, משהו נגד כאבים, סממו* את עצמכן במה שניתן ולו רק ליתר ביטחון. (*הממליצה אינה רופאה וזה). אני נרגעתי עם רסקיו, טיפלתי בכאב בכדורי אופטלגין (למרות שאופטלגין נוזלי עובד מהר יותר) ובארניקה, שזו תרופה הומיאופטית שעוזרת לגוף גם נגד הטראומה, אותה קיבלתי ממישהי שעוסקת בתחום. עם הקוקטייל הזה, ובליווי אמא שנהגה, המתנתי בתור שעה וחצי. בחנתי טוב טוב את הנשים האחרות לפני ואחרי, ובניגוד לטקסטים שקראתי באינטרנט – לא זיהיתי סימני לחץ או בכי. החתימו אותי על הצהרה שאני לא בהריון, וביקשו ממני לבצע בדיקת הריון נוספת, ליתר ביטחון. וידאו שוב ושוב שאני קוראת את טופס ההסכמה וחותמת עליו, שהגעתי עם מלווה ושלקחתי משכך כאבים. בבדיקה עצמה בחורה נחמדה הסבירה לי בדיוק מה לעשות לפני (לפשוט חלק תחתון וללבוש חלוק) ואחרי (יש פדים לשימוש, היות והנוזל נוטה להישפך החוצה וללכלך), הרופא היה סימפטי, כשביקשתי הוא הסביר לי בדיוק מה הוא עושה והיה סבלני לשאלות. האסיסטנטית שלו לחצה לי את היד וליטפה לי את הכתף כשראתה שאני לחוצה, וברגעים בהם כאב לי היא היתה שם כדי להרגיע אותי. זה אכן כאב. 2-3 דקות בהן הוא מחדיר את הנוזל, וכאבי מחזור בעוצמה גבוהה, תוך כדי שאסור לך לזוז, העיפו אותי לתקרה. עם כל התרופות והסמים זה כאב מאוד, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שזה היה מהיר ולא נורא. איך זה יכול להיות? יכול להיות! לדעתי לצוות שליווה אותי היתה חשיבות גבוהה בתהליך הסימפטי יחסית שעברתי בבדיקה שאינה סימפטית כלל. בסיום הבדיקה לא קמתי מייד. חיכיתי שהכאב יישכך, שהסחרחורת תחלוף, שהדופק ירד. בינתיים התענגתי למשמע הבשורות שאיכשהו לא שמעתי בזמן אמת – הבדיקה תקינה, הכל בסדר. ואמא שלי, שישבה בחוץ, היתה גיבורה לא פחות לראות את הבת שלה עוברת בדיקה לא נעימה בכלל, ולתמוך כמו שרק אמהות יודעות. אחרי הבדיקה הקפדתי לנוח במשך יומיים, בהם עוד היו סימני כאבים וחלושס. אני עדיין לא מבינה למה אי אפשר לתת חומר טישטוש במקום, כפי שנותנים למי שעובר קולנוסקופיה או בדיקות דומות אחרות בהן מחדירים צינורות וחומרים לתוך הגוף. אולי, אם גם גברים היו עוברים את הבדיקה הזו, המצב היה שונה. 

להמשך הפוסט

עיבוד שליטה

יעל קציר | 15.01.2013 | 17:35

מאז תחילת התהליך, נכנסתי לסחרור של החלטות ולבטים. אחרי הבחירה להיות אמא, מציאת התורם והבנק, בחרתי מומחה פריון, רופא מקופת החולים עליו המליצו לי. נשים רבות ממליצות על הרופא שטיפל בהן תוך אמונה שבלעדיו לא היו נכנסות להריון. חלקן מאמינות שאם נלך לרופא פרטי – נקבל טיפול אחר, שבזכותו ניקלט. לא מזמן עוד חשבתי שמדובר בשטויות, אבל הזמן הדוחק, מספר המנות המצומצם, הרצון האדיר ואי הוודאות גורמים לי לפקפק.

בפגישה הראשונה אצלמומחה הפריון הוא הסביר לי בקצרה על התהליך, ושלח אותי לכל מיני בדיקות. את רובן ביצעתי מיד, אבל היתה בדיקה אחד שמשום מה דחיתי. כעבור כשבוע, כשרציתי לקבוע תור לבדיקה, הסתכלתי שוב על הטפסים ומשהו נראה לי מוזר. "צילום רחם" מצריך משום מה חתימה על טופס הסכמה ארוך ומחשיד. חיפוש בגוגל עימת אותי עם תיאורי זוועה של נשים שנשלחו לבצע את הבדיקה, חשבו לתומן שהן מוזמנות לצילום רנטגן שגרתי, וגילו פתאום שהבדיקה פולשנית וכואבת מאוד. למי שלא יודעת, במהלך הבדיקה מוזרק יוד לאברי הרבייה, פעולה שגורמת לצריבה ולכאב חד. מומלץ לקחת משככי כאבים לפני ואחרי ביצוע הבדיקה, ולהגיע עם מלווה. לבנות המזל שקיבלו את המידע הזה לפני הבדיקה היה סיכוי גבוה לעבור אותה בקלות יחסית. אלו שלא הוזהרו – סבלו קשות משילוב של כאב, עלבון והשפלה.

חשבתי שאני יכולה לחסוך מעצמי את הכאב הזה. הודעתי לרופא שלי שבחרתי לא לבצע עדיין את הבדיקה, כי מעולם לא ניסיתי להיכנס להריון ואני עוד לא יודעת אם יש לי בעיה, אז למה לעבור בדיקה פולשנית לחינם. הוא הביט בי בשוויון נפש והכריז: בלי הבדיקה את לא תיכנסי להריון. ההסבר שלו היה: במהלך הבדיקה, החומר שמוזרק לאברי הרבייה פותח כל מיני סתימות, מנקה ומחטא דלקות. כל אישה שמקיימת יחסי מין לא מוגנים (נניח עם בן זוגה הקבוע), שסובלת מכאבי מחזור (יש מישהי שלא?) ושהשתמשה בעבר בהתקן תוך רחמי (מודה, וזוכרת את הכאב צרוב עמוק בתוכי) – נמצאת בסיכון גבוה לסבול מדלקת ברחם. רק הבדיקה הזו תטפל בדלקת, ורק אחריה תיכנסי להריון.

בניסיון ההזרעה הראשון קיוויתי בכל מאודי להוכיח אותו על טעותו. לצערי, לא הצלחתי. הרופא מבנק הזרע שביצע את ההזרעה אמר שהוא חולק על דבריו, ולדעתו כדאי לבצע את הבדיקה רק אם הניסיון השני לא יצליח. עכשיו אני מתלבטת: האם לעבור את הבדיקה הזו כבר עכשיו, או לחכות עוד חודש? בחודש של הבדיקה לא ניתן לנסות להיכנס להריון. אם אעשה צילום רחם עכשיו – יש סיכוי שאכנס להריון בדיוק כמתנה ליום הולדתי. ומה לגבי הרופא – להישאר או להחליף? ברור שהוא מהמחמירים. בסופו של דבר, אני רוצה להיכנס להריון, וכמה שיותר מהר. אבל אולי הפזיזות הזו רק תעכב אותי? אולי אני צריכה לעצור עכשיו, לבצע בדיקה מכאיבה (מזכירה לעצמי שגם הלידה מכאיבה, למרות שאני ממש מנסה להדחיק) ולהגדיל את הסיכוי באמצעים רפואיים?

בסחרור הזה של דילמות והחלטות קטנות, בתוך מצב של חוסר שליטה מוחלט, אני מנסה להחזיר לעצמי את מה שנראה או מרגיש כשליטה. חברה סיפרה לי פעם שהרופא שלה טען שהיא לעולם לא תוכל ללדת. למרות זאת ותוך התעלמות ממגבלות פיזיות שונות היא המשיכה לנסות, וכעבור כשלוש שנים נכנסה להריון וילדה בת נפלאה. זה לא קל, להמשיך לנסות אחרי שנתקלים בחומות בצורות. הרבה יותר פשוט לברוח מחוסר הוודאות של התהליך לוודאות של הפסקת התהליך. אבל רופאה אחת אמרה לחברה אחרת שלי: רוב הנשים שרוצות להרות – מצליחות בסוף. השאלה היא רק כמה זמן וסבל נעבור בדרך.

להמשך הפוסט

על ההמתנה

יעל קציר | 09.01.2013 | 10:39


לפני כמה שנים פגשתי בחור מקסים. התאהבנו, לא בלי היסוסים. עברנו לגור ביחד, לא בלי דחיות ולבטים. דיברנו על הקמת משפחה משותפת. הוא ידע שאני רוצה כבר להיות אמא, אני השתדלתי לא להניח לו את זה כמו חבל על הצוואר. עברו כמה שנים, והוא עדיין לא מוכן להיות אבא. כשניסיתי לבדוק איתו מתי הוא חושב שיהיה מוכן, הוא ענה שזה כמו לשאול ילד מתי הוא יגיע לגיל ההתבגרות. 

החלטתי לבדוק כמה זמן נשאר לי. חשבתי לתומי, שאם ניתן להפרות ביצית מחוץ לרחם, וניתן להקפיא זרעים וביציות וכל מיני פירוטכניקות רפואיות שכאלה, בוודאי ניתן לברר כמה זמן עוד אהיה פורייה. רופא אחד טען – אחרי גיל 35 את מאבדת את הפוריות כל יום. רופאה אחרת אמרה לי – את לא באמת חושבת שניתן לבדוק את זה, נכון? צאי מנקודת הנחה שאין לך זמן. רופאה אחרת שלחה אותי לעשות בדיקות הורמונליות. אחרי בדיקת דם פשוטה קיבלתי תוצאות שלא הצלחתי לפענח לבד. כשביקרתי אצלה וביקשתי תרגום, היא הסתכלה עלי במבט לא מבין, ואמרה: הבדיקות תקינות, אבל זה יכול להשתנות בכל רגע. אחרי גיל 35 הפוריות של האישה צונחת, ואת כבר מועמדת לטיפולי פוריות ולבעיות. אם את רוצה להיות אמא, כדאי שתתחילי עכשיו.


מסעות ההפחדה האלו, שהגיעו לאחרונה גם לברים בתל אביב לא ממש עוזרים לבחורה לשמור על שפיותה או על קור רוחה. גם אם הטיעון שלהם סטטיסטי בלבד, נכנסתי ללחץ. וקצת נעלבתי. בתחושה של מוצר פגום החלטתי שלא אחכה יותר. אם צריך להתחיל כבר, והרי עברתי את גיל 35 לפני כמעט 4 שנים, אז אתחיל. אני יותר לא מחכה!

כך, לפחות, חשבתי. כי מתברר שלא לשווא קוראים לזה תהליך. וכל מה שיש בתהליך הזה, זה בעיקר המתנה. בהתחלה, המתנתי לביוץ. בניגוד לעבר, אז היה נהוג למדוד ביוץ בעזרת מדחום שבודק את טמפרטורת הגוף לפני שקמים מהמיטה בבוקר, היום מדובר בתהליך מדויק בהרבה. אולטרסאונד וגינלי בוחן כמה זקיקים יש לך, מה גודלם, ומה קוטר הרירית. (זקיק זה התא שבתוכו נמצאת הביצית, שאותה לא ניתן לראות). במקביל, בדיקות דם מראות מה מצבך ההורמונלי. את הבדיקות האלו עושים במשך כמה ימים, החל מהיום העשירי למחזור (כלומר 10 ימים מתחילת הווסת). וזה אומר להיות בקופת חולים בשבע וחצי בבוקר, להידקר במשך כשבוע או יותר בתדירות כמעט יומיומית, ואחרי שאת נראית כמו נרקומנית שידיה מחוררות ומלאות שטפי דם, אולי תהיה לך ביצית אחת לפחות, מוכנה להפריה. לי הייתה אחת, בצד השמאלי. בשמחה קבעתי תור להזרעה. השעות שלפני לא זזו. המתח וההתרגשות הציפו אותי. זה סוף סוף קורה. ואז נתנו לי מבחנה קטנה, ובתוכה נוזל ורדרד (!), איתה נכנסתי לרופא שהחדיר אותו לגופי במכשיר דמוי מזרק.

אחרי ההזרעה שוב – המתנה, הפעם לראות אם יש או אין וסת, כי הקידמה הרפואית לא מצאה דרך לבדוק אם יש הריון לפני האיחור במחזור, רק אחריו. המתח וההתרגשות שהצטברו בי לפני ההזרעה, באו לידי ביטוי במיחושים שונים בגוף. כל דקירה קטנה, כל תזוזה בחלל הבטן, כל תחושת נפיחות – תורגמו להריון שאולי מתהווה בתוכי. חוויתי בחילות, התכווצויות ברחם, עייפות ושלל תחושות שידעתי על קיומן – או שלא. טלטלה של רגשות ושל ציפיה, שאני מנסה בכוח לרסן. לא לפתח ציפיות, להבין שמדובר בתהליך. אי אפשר לזפזפ לתחנה שבה מתרחש כבר ההריון, צריך (לצערי) לעבור את זה לאט לאט, יש שאומרים – בעצב, עם רגעים של תקווה, אכזבה, ציפיה, חששות. ואם לא נקלטתי? ואם כן?

רציתי להיכנס להריון כבר בניסיון הראשון. המומחה לפריון שליווה אותי אמר שזה לא סביר. הרופא שביצע את ההזרעה אמר שדווקא בהחלט כן. כעבור שבועיים גיליתי שהמיחושים היו פסיכוסומטיים לחלוטין. אין הריון, התהליך ממשיך. ל-6 השנים שעברו, בהן בחנתי את עצמי ואת מוכנותי להורות, ול-9 חודשי ההריון המיוחלים, מצטרף עוד חודש. בשאיפה שנשארו לי עוד כמה ביציות, וש-4 המנות שנותרו ברשותי מבנק הזרע יספיקו להצלחה.   

להמשך הפוסט

אז איך בוחרים?

יעל קציר | 02.01.2013 | 11:50

איך שלא אהפוך את זה, לבחור תורם זה כמו ליצור מתכון. בניגוד לבחירת בן זוג, שמחייבת אותנו לחשוב על חיים משותפים, התאמה ומשיכה, בבחירת תורם התכונות נשארות על הנייר. רכיביו של האדם שתרם את זרעו הופכים לרשימת מכולת, ממנה את יכולה (ואמורה) לבחור את המצרכים שייצרו את התינוק/ת האולטימטיבי/ת שלך. גובה, משקל, מקצוע, מוצא – הם הנתונים הקבועים. מעבר להם זה תלוי בבנק שאליו הולכים. כל בנק זרע והפירוט שלו.

 

בשביל לבחור תורם, צריך קודם לבחור בנק זרע. בארץ, בנקי הזרע מקושרים לבתי חולים, ויש בהם בנקי זרע ממשלתיים ובנקי זרע פרטיים. הבנקים הממשלתיים הם כמובן זולים יותר, אך התרשמתי שלא באופן מאוד משמעותי. ההבדל בזמינות התורים, לעומת זאת, משמעותי מאוד. בעוד שבבנקי זרע פרטיים נקבע לי תור בטווח של שבוע-שבועיים, בבנקים הממשלתיים ציפו ממני לחכות כ-3-4 חודשים. מאחר והתמהמהתי כבר זמן רב עם התהליך, העדפתי לפנות לבנק פרטי. באזור מגוריי היו שניים כאלה, באחד היה מבחר גדול של תורמים ישראלים, כולם יוצאי צבא, צעירים, גבוהים ובעלי מבנה אתלטי, כי לטענת מנהל הבנק – אין ביקוש לנמוכים, שמנמנים ומשתמטים. בשני ניתנת גם האפשרות לבחור תורם מחו"ל, מבנק זרע בספרד או בדנמרק.

בנקי הזרע הפרטיים בארץ בודקים את איכות הזרע ומציעים גם אפשרויות מגוונות של תורמים שעברו בדיקות גנטיות מפורטות ולא נמצאו נשאים של מחלות גנטיות. זה חשוב כי אם במקרה את נשאית של מחלה גנטית כלשהי, כל עוד האב אינו נשא – אין סכנת הדבקה לתינוק. כך, לפחות, הוסבר לי. לבנק הספרדי לוקח כ-5 חודשים לשלוח את המנה המוזמנת, מה שנראה לי כמו זמן ארוך מדי, ובבנק הדני, שהוא כרגע בארץ האופציה היקרה ביותר, ניתן להזמין מנה תוך כ-3 שבועות, ומקבלים מידע עצום על כל תורם, כולל תמונת ילדות, שאלון מוקלט (קולי בלבד), מבחנים קוגנטיביים והיסטוריה רפואית של כל בני משפחתו, אך ללא בדיקות גנטיות, אותן ניתן לעשות לפי בקשה.

כשזה הגיע לבחירת תורם, מהר מאוד זרקתי את הפוליטיקלי קורקט לפח. מתוך רשימת מכולת ארוכה, ובה מבחר מפתיע של מועמדים, צריך להגיע לאחד. ה-אחד. וגם אם הייתי מכניסה למיטתי וללבי בחור נמוך, שמן, מקריח או פוזל, כשזה מגיע לתינוקת שלי, שצריכה להיות הכי יפה, חכמה ומוכשרת, אין פשרות. מבחינתי, המדד הראשון היה הגובה – 1.80 ומעלה, כי אני הרי גמדה, ואם יהיה לי בן, עדיין יהיה לו פוטנציאל להפוך לשחקן כדורסל. המדד השני היה המוצא – תיבת פנדורה שלמה תיפתח כאן עכשיו, אבל מה לעשות, אומרים שילדי תערובת הם הכי יפים, אז כשבחנתי מועמדים מבנק זרע ישראלי, כל האשכנזים למיניהם נמחקו מייד. נשארו מזרחים ומעורבים. אבל בבנק הזרע האירופי כבר חששתי. אמנם יש לי חולשה לילדות עם עיניים מלוכסנות, לילדי תערובת שיש בהם שמץ אפריקנס, אבל אני רוצה שהילדה שלי תיראה כמוני, ושלא ישאלו אותי אם אני הבייביסיטר. חוץ מזה, מוצא ויקינגי זה מספיק מעורב, כשמשלבים אותו איתי, לא?

מדד נוסף וחשוב לא פחות, אולי אפילו הראשון בחשיבותו, קשור באינטליגנציה. לצערי, אין בבנקי הזרע בארץ תוצאות של מבחני איי.קיו, ולכן נאלצתי להסתפק בשקלול של מקצוע, השכלה, תחביבים והתרשמות הצוות. הקצב, למשל, נפסל מייד. הרופא עבר לשלב הבא. פסלתי עורכי דין כי אני מתעבת את החלקלקות בה אני מדמיינת אותם מתנהלים, השארתי מעצבים כי אני מבינה לנפשם. כאלה שהעידו על עצמם כבעלי נטייה מתמטית עברו שלב – אולי כדי לפצות על היכולות המוגבלות שלי בתחום. אם התרשמות הצוות כללה את המלים "חכם" או "גאון" – יס. כמו במתכון מאולתר, בחרתי להכניס לעוגת התינוק שלי מצרכים מסויימים, ונמנעתי מלהשתמש באחרים. סינון ראשוני הוביל לסינון משני שהוביל לסינון נוסף. בסוף, נותרתי עם המצרכים הראויים ביותר מבחינתי לתבשיל.

בשלב מסויים נתקעתי עם מחשבה טורדנית מאוד על המדינה הקטנה שאנו חיים בה. בכל טיול בחו"ל תמיד פוגשים במקרה איזה חבר. ואיך אוכל, באופן מודע, לגרום לבן או לבת שלי להיטרד מהמחשבה האם הבן זוג שלהם הוא במקרה אח או בן דוד. ליצור ילד שיזדקק לבדיקת די.אנ.איי לפני כל קיום יחסים, בשביל להבטיח שלא יהיה פה גילוי עריות. לאחר חישובים מתמטים והתייעצויות, בחרתי בבנק הזרע הדני, שהוא אמנם יקר בהרבה, אבל איפשר לי לישון טוב יותר בלילה, להיות רגועה יותר לגבי התהליך, ולהצליח לבחור את המרכיב המוצלח ביותר למתכון העוגה האישית שלי, בשאיפה ש-5 המנות שאני יכולה להרשות לעצמי מבחינה כלכלית יספיקו לי להתעברות. הלוואי.

להמשך הפוסט

הפעם הראשונה שלי בבנק הזרע

יעל קציר | 27.12.2012 | 14:50

קיבלתי וסת. מעולם לא הייתי מאושרת כל כך מעובדת החיים הלחה והלא-נעימה הזו. נשים בדרך כלל לא נוהגות להכניס את העולם לתוך השחלות שלהן, ובטח שלא לפרסם זאת ברבים בצורה גלויה וחסרת בושה כל כך, אבל בחודשים האחרונים אני בקושי מצליחה להחזיק בפנים את הבשורות המפוקפקות הקשורות בגופי הפרטי.

להמשך הפוסט