פוסטים בנושא: אם יחידנית

הכנה ללידה עם אמא

יעל קציר | 02.08.2014 | 11:45

דמיינו חדר ובו יושבים 8 זוגות. 8 נשים בהריון מתקדם, שרועות על כריות-הנקה על הרצפה, מלוות בבני זוג שמחזיקים להן את היד, מלטפים להן את הבטן ומביטים בהן בעיניים כלות או חוששות מדי פעם. גם אני אחת מ-8 הנשים האלו, אבל בן הזוג שלי לאירוע היא אמי. המלווה-אישה היחידה בחדר. האירוע הוא מפגש ראשון מתוך ארבעה של הכנה ללידה. למה ארבעה מפגשים? (הרי רוב ההכנות ללידה מסתפקות בשני מפגשים) כי בחרתי ללכת לקורס מיוחד להכנה ללידה בשיטת התחנות של שירלי בנטואיץ'. שירלי היא מורה ליוגה, ואחרי שני שיעורי יוגה הריון אצלה, אליהם הלכתי בעיקר כדי לשמוע על שיטת התחנות המיוחדת שלה, הפכתי פתאום מהריונית שחוששת מהלידה ונוטה לכיוון של ניתוח קיסרי – לאחת שחושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעשות את זה. 

שירלי היא מורה ליוגה, מדריכה להכנה ללידה ודולה. ככזו, יש בה את השילוב המקסים של קוקואית-הזויה עם רגליים על הקרקע. מצד אחד – אפשר לשמוע ממנה משפטים כמו "כאב בלידה זה דבר טוב, את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שהלידה מתקדמת", ומצד שני – היא מאמינה שהלידה הפעילה צריכה לקחת אותנו עד לשלב שבו ניקח אפידורל ("אל תגידי לי שאת רוצה לידה טבעית. בשביל מה את צריכה להוכיח שאת גיבורה? עזבי אותך. כל מה שתעשי זה טוב עד לאפידורל, עד לרגע שאת לא יכולה יותר. ואם לא תוכלי או לא תספיקי לקבל אפידורל – לפחות אז יש לך כלים לעבור את זה בשלום"), היא חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות כשמגיעים לחדר הלידה הוא לפתוח בקבוק יין ולהרים כוסית. כל הזוגות נראו מזועזעים למדי כששמעו על כך, אבל בעיניי זה כל כך מצא חן, שהחלטתי שהיא מורה כלבבי ובשביל זה שווה להשקיע קצת כסף ושני שיעורים נוספים.

אז הגענו, אמא ואני, למעוז הזוגיות. את כל התרגילים בהכנה ללידה שירלי מלמדת את שני בני הזוג לעשות. למה? משתי סיבות. האחת – מי בכלל זוכרת בזמן הכאב מה לימדו אותה? תפקיד בן הזוג הוא לפקס אותה ולהזכיר לה. והשניה – בני הזוג לרוב חסרי אונים כשזה מגיע ללידה. האישה סובלת, מתפתלת מכאב, צועקת, נאנחת, מאשימה או בוכה, והם צריכים לתמוך. איך לתמוך? אין חוברת הפעלה, כל אישה וכל לידה היא אחרת, אז הם מתרוצצים מצד לצד בחדר ומטריפים את האישה אפילו יותר. ברגע שהם הופכים שותפים לתרגילים, ובחלק מהתרגילים תפקידם הוא לתמוך – בחיבוק, בהושטת יד ועוד – הם מקבלים תפקיד פעיל ואחריות וחוסר האונים מתפוגג קצת. 

לידה היא, בעיקרה, עניין של נשים. מעורבות בה חוויות של כאב שמי שלא עבר אותן – לא יידע מה זה. מעורבות בה גם הפרשות גוף, לא עלינו, ושינויים פיזיים שמשפיעים על איברים אינטימיים בגוף. עד לפני לא הרבה שנים, לידה היתה עניינן של נשים בלבד. הרה ומיילדת. לפעמים אמא שלה. לפעמים אישה אחרת. זה לא היה עסק לגברים ואלה נאלצו להמתין מחוץ לחדר. השינוי החל ברגע שהגיעו גניקולוגים (רופאים-גברים) שהשתלטו על העסק קצת, וכמובן עם השינוי במבנה המשפחתי, שיתוף הגבר גם בתפקידיים "נשיים" והסתכלות על זוגיות והורות כעל שותפות. אז הגבר הפך מעורב יותר ויותר, והיום – אין כמעט גברים שמוותרים על לקחת חלק בחוויה המפעימה הזו של הלידה. 

כשאני מסתכלת על הנשים בחדר ההכנה ללידה, ועל בני זוגן, ועל מחוות הגוף האוהבות ביניהם, אני מודה שעובר בי גל של קנאה. גם אני הייתי רוצה שיהיה לצידי מישהו שזה "בסדר" לתת לו לגעת באברים האינטימיים שלי. בהתחשב בכך שלדברי שירלי בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות לעודד ייצור פיטוצין טבעי של הגוף (פיטוצין הוא ההורמון שגורם להתכווצויות הרחם הידועים בכינוי צירים), ומה שמעודד ייצור פיטוצין לדבריה זה עיסוי פטמות, נשיקות עם לשון וחירמונים – לא נראה לי שאמי תהיה השותפה המתאימה לכך. או כמו שאמי אמרה: את עוד תתבעי אותי על הטרדה מינית! אבל כששירלי שואלת את כולם אם יש להם משהו לספר או להגיד או לשאול, ואמי מספרת על החוויה שהיתה לה בלידה הראשונה שלה, אתי – אני יודעת שאין שום גבר-מנשק-מעסה-פטמות שבעולם שהייתי רוצה שיהיה אתי בחוויה הזו. רוצה אך ורק את אמא! 

אמי הגיעה לחדר הלידה בשעות הבוקר. אבי חיכה בחוץ ואמרו לו – אתה יכול ללכת לעבוד, זה ייקח הרבה זמן. מייד כשהגיעה נתנו לה זירוז, והצירים החזקים של הזירוז כאבו לה מאוד. לידה שכבה מישהי שצרחה "תוציאו את זה ממני, אני כבר 18 שעות פה ולא יכולה יותר!" ואמי חשבה לעצמה – זה הולך לקחת הרבה זמן, אז כדאי שלפחות אנסה להירגע תוך כדי. היא הצליחה בכוחות עצמה לנשום נשימות עמוקות, להירגע ולנוח בין ציר לציר, כשהיא שוכבת על הצד (ולא על הגב!). הלידה התקדמה מהר מהמצופה ותוך פחות משלוש שעות כבר הייתי בחוץ. כשאבי חזר מחוסר יכולת להתרכז בעבודה אחרי שעתיים וחצי – כבר בישרו לו מזל טוב, יש לך בת. אמי שיתפה בסיפור את הזוגות בהכנה ללידה ואיחלה לכל הנשים לידה כזו, כמו שהיתה לה. אה, וכבר ציינתי שכל זה היה בלי אפידורל? 

מאחר ואני יודעת מחברות שלידה עשוייה להיות עסק ארוך, ומאחר ואמי ואני לפעמים קצת נלחצות ובכל זאת – אנחנו אמא ובת, ביקשתי מגיסתי שתצטרף אלינו גם היא ללידה. גיסתי עברה כבר שתי לידות, היא האישה הכי קולית שאני מכירה, תמיד עם חוש הומור ומצב רוח טוב וראייה חיובית (אבל כזו שמצליחה להדביק ולא לעצבן). להערכתי – ביחד אנחנו צוות מנצח. מצד אחד התמיכה וההכלה ויכולת ההרגעה של אמא, מצד שני ההומור והקלילות של גיסתי. אולי אפילו אצליח לעבור את האירוע הזה בשלום. אבל עד אז – אני צריכה להתמודד עם הכנה ללידה שבה מלמדים אותי ואת אמי לעשות תנועות מגונות (סיבובי אגן, עיסויי עכוז) תוך חיבוקים, הצמדת מצח למצח ונשיקות צרפתיות. כמובן שמתוך כל התרגילים להכנה ללידה ניקח את אלו שנרגיש עימם נוח, אבל היי – לפחות נצחק כל הדרך עד שנגיע לשם. ובתקופה שכזו, אין ספק שזו אתנחתא נחוצה ביותר.

להמשך הפוסט

פירפורי אהבה בחודש חמישי

יעל קציר | 13.05.2014 | 21:59
 

רם סמוכה, לבבות חתונה, 2001

 
תמיד הייתי קלה להתאהב. מאז הגן אני מכירה את הרגש הזה, על פירפוריו השונים. לא תמיד צריך שיהיה מישהו ממשי בצד השני, כבר התאהבתי ממכתב מרגש, ממשפט ששמעתי, מסיפור שקראתי. הדמיון שלי יודע להשלים את החסר ולצקת לתוכו ציפיות רבות.
בימים האחרונים אני חווה את ההתרגשות הזו כלפי זו שגדלה בתוכי, ברגעים החדשים בהם אני מרגישה אותה פתאום. המגע שלה אינו אחיד. לפעמים הוא מרפרף כמו משהו שמדגדג אותי מבפנים, וזה מצחיק וגורם לי לרצות לגרד את האזור כדי להעביר את הדיגדוג, למרות שאני מעדיפה שהוא יימשך. לעתים זה מין כאב חד ממוקד שמרוקן ממני את האוויר בשניה, שולח את ידי ללטף את האזור כדי להרגיע. ולפעמים, כמו לפני כמה דקות, אלה דפיקות קטנות, מעין פעימות, שאני מניחה עליהן את ידי ומרגישה אותן גם מבפנים וגם מבחוץ. התחושה הזו, של הבטן המתהפכת, ממלאת אותי ומחניקה את גרוני, זו אותה התחושה של התאהבות. כשמשהו חדש מתחיל וכל העולם נפתח. כשהכל אפשרי ומאום עוד לא התקלקל. כשכל מה שמזין את הרגש זו פנטזיה אחת גדולה. זה הריגוש ששלח אותי לדייטים בעבר, זה הזיכרון שנותר אצלי מכל כך הרבה אכזבות, וזה הדבר שגורם לכל סיכון להפוך לכדאי מבחינתי.
אבל עכשיו, בסיטואציה הנוכחית, אלו גם הרגעים בהם חסר לי מישהו לחלוק איתו. ולא מאוד משנה מי. זה יכול להיות האבא שלה, זה יכול להיות בן זוג שאין לו עדיין כל קשר איתה, וזו יכולה להיות חברה. העיקר שיהיה אדם שאכפת לו ממני, שאוכל לומר לו: עכשיו, היא זזה עכשיו, תרגיש – הנה פה. והאהבה שאחוש באותו הרגע תקבל ביטוי מול מישהו שכבר קיים, שכבר רואים אותו ומרגישים את נשימתו לידי, ושומעים את קולות ההתפעלות שלו גם. 
הרי עוד מעט, לא עוד הרבה, היא תצא החוצה ותעשה את כל התנועות האלו כשהיא הומה בידיי. אבל עד אז, אני צריכה לחלוק איכשהו את כל הרגש הזה שמפלח את בטני פתאום. התחלתי היום את השבוע ה-20 להריון. אמצע הדרך. רק עוד יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר ואני שם.
 
מוזר. עד שהרגשתי אותה עוד שמחתי בהיותי לבד. אני עדיין מתענגת על רגעים מסויימים, כמו למשל השלב הזה כשאני במיטה, מנסה להירדם, מוקפת בכריות ומסדרת אותן בתנוחה שתהיה לי נוחה, בלי אף אחד שייכנס לי למרחב. אבל ההזדקקות לעוד אדם לצידי מגיעה גם כשאני מנסה להתגלגל החוצה מהמיטה, להרים את עצמי על בטני הגדלה, וכאב מפלח את גבי בכל צעד. על יתר הדברים אני מתגברת מאוד בקלות: אין לי מצבי רוח, החשקים שלי ניתנים לדחייה או לחלופין להיערכות מראש, יש לי עזרה ותמיכה מכל הכיוונים ואני נהנית מאוד מרגעי הבדידות האחרונים שנותרו לי עד ללידה. אבל הצורך לחלוק את כמויות האהבה שאני חשה כלפי העוברית הזו עוד טרם נולדה – מפתיע אותי בעוצמתו ובבהירותו הפתאומיות. 
לפני יומיים ציינו בארצות הברית את יום האם. פוסטים מרגשים של אמהות לבנותיהן מילאו את קירות הפייסבוק, והדביקו גם אותי בהוקרת התודה על התפקיד, עוד בטרם התחלתי למלאו. סימון דה בובואר אמרה "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". אני חושבת שברגעים אלו אני כבר נעשית אמא, עוד בטרם בתי נולדה.
להמשך הפוסט

סקירת מערכות: והזוכה הוא… היא…

יעל קציר | 11.04.2014 | 13:15

 

השעות חלפו לאט, התחושה היתה שהשעון נעצר בכלל. ברגעים האחרונים הייתי כבר פקעת עצבים ולא יכולתי לחכות בסבלנות. אין ספק שכל תהליך ההורות הזה, עד היום, העביר אותי כמה וכמה שיעורים בדחיית סיפוקים, לא שזה מלמד אותי משהו כרגע. חדר ההמתנה היה עמוס וחששתי שמא יקראו למישהי אחרת לפניי. ההורים שלי היו עסוקים בשיחת השלמת-פערים, הם לא נפגשו כבר הרבה זמן וציחקקו על כך שאישה בת 40 הולכת לרופא עם ההורים שלה. אחרי בדיקת השקיפות העורפית, שהיתה כה מרגשת, החלטתי להזמין גם את אבא להצטרף לסקירה הראשונה, ולהיות איתי ברגע בו אדע אם יש לו נכד או נכדה. 

כשנכנסנו לרופא היו רק 2 כסאות למלווים, אז נעמדנו שלושתנו בחוסר נוחות, עניתי על שאלות והוצאתי את הטפסים שהיו אתי – תוצאות בדיקות קודמות, תאריך IVF, הפניה לסקירה ותמונות מהשקיפות. כשהרופא אמר שייתכן שהבדיקה תהיה וגינלית ולא רק בטנית השתדלתי לא להסתכל לאבא שלי בעיניים והלכתי לרוקן את השלפוחית. כשחזרתי אבא שלי התחבא מאחורי הקיר בזמן שאני מסתדרת ומתארגנת על הכסא, ונעזרת בחתיכת נייר לכיסוי אבריי. הרופא הכניס את מה שצריך לתוכי, התמונה עלתה, וקראתי להורים שייכנסו. מתאמצת מאוד לשכנע את עצמי ואותם שזה לחלוטין טבעי, מה שקורה בחדר הקטן והחשוך הזה. 

היה מאוד קשה לתפוס את העובר. בהתחלה ראינו מוח – בבירור, בחלוקה לאונות, ומדי פעם זז איזה איבר והרופא הכריז: הנה יד ימין, או: הנה יד שמאל. די מהר הבנתי שאאלץ לסמוך עליו, כי אני ממש לא מצליחה לזהות מה רואים על הצג. הסימנים השחורים-לבנים-אפורים על המסך זזו והתחלפו, ונזכרתי איך בנסיעות לטיולים ארוכים בילדותי אהבתי לבהות בעננים ולפענח בהם צורות. הנה הלב, הנה הקיבה, אמר הרופא בעוד אני רואה דובי ומכשפה חמודה ופנים מוזרות. מדי פעם כשהופיעו אצבעות – זיהיתי והתלהבתי, אבל הציפייה לגלות אם יש לי בן או בת מנעה ממני את תחושת ההתלהבות. רציתי לדעת כבר! חיכיתי שהוא יגיע לשם אבל העובר היה במנח עכוז בלתי אפשרי, עם הפנים לגב שלי, והרופא התקשה לעבור על האיברים שהוא חיפש. 

בשלב מסויים הוא עבר לבדיקה בטנית, תוך שהוא שואל אם עברתי פעם ניתוחים ברחם, כי הרחם שלי מאוד גבוה משום מה. אין לי מושג מה זה אומר, זה הסביר קצת למה הבטן שלי כל כך גדולה, אפילו יותר גדולה משל חברות בחודש שישי, אבל לא הצלחתי להבין אם זה בעייתי, מעבר לעובדה שהיה ממש קשה לראות. השלפוחית שלי התמלאה שוב, והיה צריך לעצור הכל, להתלבש, לצאת החוצה, להשתין, לחזור להתפשט, לכסות עצמי שוב בחתיכת הנייר – וכל זה כשההורים שלי מתנועעים בחוסר נוחות מעבר לקיר. אם הייתי יודעת שזה יהיה כך – יתכן שהייתי בוחרת ללכת לבד. מצד שני – המון חברות אמרו לי שזו הבדיקה הכי מרגשת, אז למה שהוריי לא יתרגשו ביחד איתי? 

בשלב מסויים שמתי לב שעברתי להתייחס לעובר כאל זכר, ותיקנתי מהר את דבריי. הרופא שאל למה החלטנו שזו בת, ואמרתי שעד שלא רואים בולבול מבחינתי זו היא. אחרי שרוקנתי את השלפוחית פתאום האיברים נראו בבירור יותר, והתחלנו לספור אותם אחד אחד, עד שהרופא הכריז: צדקתם, זו באמת בת! שלושתינו נשמנו לרווחה. לא יהיו מריבות על ברית – כן או לא, לא תהיה אכזבה. הבדיקה היתה תקינה, יש לי תינוקת והכל בסדר.

אני מנסה לבחון עם עצמי, לברר ולחשוב – למה כל כך חשוב לי שזו תהיה בת ולא בן? אני יודעת שאיפושהו, עמוק בפנים, זה לא באמת משנה, ואוהב את מה שיהיה באותה עוצמה, אבל בכל זאת יש לי העדפה ברורה. מאיפה זה בא? מאוד קשה למצוא תשובות לשאלה הזו. אלה הדברים שהצלחתי להודות בפני עצמי עד היום: קודם כל, אני מניחה שמדובר בנטייה נרקסיסטית בסיסית לשכפל את עצמי. מאז ומתמיד כשדמיינתי את הילדה שלי – דמיינתי אותה בדמותי, כפי שהיא משתקפת מתמונות ילדותי. אני לא חושבת שזה בהכרח מעיד עלי שאני מאוהבת בעצמי (כי תאמינו לי, אני לא), אבל מי לא מתרפקת על זכרונות הילדות שלה בחיבה? במיוחד מאחר והיתה לי ילדות באמת עשירה: הייתי הילדה הראשונה להוריי, הנכדה הראשונה לכל סביי וסבתותיי (והיו לי הרבה, גם את אלה של אמי), והילדה הראשונה של המשפחה – עד שנולד אחי כשהגעתי כמעט לגיל 5 המופלג. מבין שנות הבלעדיות הקסומות – ביליתי 3 עם הוריי ביפן, בתקופה בה כמעט לא היו זרים במדינה, וכילדה לבנבנה עם תלתלים בהירים שמקשקשת יפנית שוטף זכיתי להיות אטרקציה. כך שהרצון הקמאי להחזיר לחיים את הילדה המתוקה ההיא נראה לי אך טבעי. אבל לא יכול להיות שזה כל העניין.

השבוע הבנתי דבר נוסף. הקשרים שלי עם נשים במהלך חיי הרבה יותר פתורים מאשר קשריי עם גברים. זו אמירה כוללנית מאוד, וכמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אבל עם נשים והומואים יש לי דיבור הרבה יותר קל, עמוק ונכון לי מאשר עם גברים – שם לרוב זה נתקע סביב משיכה או פלירטוט או משהו מגמגם כזה. הפחד שמא יהיה לי בן ולא אדע איך לפתח איתו את הקשר הפתוח והיפה שכבר יש לי עם לא מעט נשים בחיי ככל הנראה הביא לרצון שלי לבת. וזה אף פעם לא רק זה, אבל איכשהו, כשיצאנו מהבדיקה ואבא שלי העיר שזה הרגיש לו קצת כמו גילוי עריות – הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, ושמחתי עוד יותר על שההריון הזה זימן לי בת. 

להמשך הפוסט

מתחת לקליפה

יעל קציר | 11.08.2013 | 10:27

 

אני קליפה של בחורה. עושה את הדברים שצריך לעשות על אוטומט. מחייכת כשצריך, מנומסת או מתלהבת כשצריך, הכל למראית עין. בפנים כבר התפרקות מוחלטת של כל המערכות. כמו אישה זקנה שיום מותה קרב, ליבה עוד פועם, היא עוד אוכלת, אבל המבט כבר ריק ואין שם את הנשמה שפעם היתה לה. בניגוד אליה, אני עוד משתתפת בכל הדברים שקורים מסביב. עובדת, נפגשת, מבקרת, אבל הלב לא שם. הוא מכווץ ומלא מרירות על דברים שרציתי שיקרו לי ולא קרו. 

אני קליפה של בחורה. הפנים שלי כועס על כל העולם. על ההריונות שמסביב, על ילדים ותינוקות של אחרים, על התאהבויות, על בחורים. על אלה שאהבתי ואלה שלא, על כל בחור שלא רצה ילד משותף, ובמיוחד על ההוא שמשך אותי באף עד שהגעתי לכאן, משלמת כסף על מנות שהוא מייצר בחינם, נערכת לגדל ילד לבד, ילד שלא ברור מתי, אם בכלל, הוא ייווצר. על הרופא שלי, פרופסור שמנהל מחלקה גדולה בבית חולים גדול, שלא מתזמן את הביוץ ובשל כך הניסיון הקרוב, ממנת הזרע האחרונה שרכשתי, יהיה ככל הנראה נסיון שווא. הכעס מרוקן אותי, ולא נשאר ממני דבר. 

קליפה של בחורה. גם לכתוב כבר לא יודעת. איך מתפקדים בעולם בתור קליפה? הכל קורה על אוטומט, בצורה מכנית. שיגרה של הרגלים, נטייה להסתגרות, פתיל קצר (מזל שהחוק מגן עלי מפני איבוד מקום העבודה), רשימת מטלות שמסמנים עליה וי. מדי פעם שוכחים דברים, מדי פעם מפשלים. הסביבה, שבמקרה שלי יודעת בדיוק מה אני עוברת, מבינה. מבטי רחמים והיסויים של שקט הם מנת חלקי היומית. קרובים מסתירים הריונות, חברות מתקשרות חסרות אונים. לרגעים, גם אני קצת מרחמת עליהם, שאינם יודעים מה לעשות או איך להגיב. 

אני קליפה של בחורה. חייבת להיות כזאת, כי עם כל כך הרבה רעל בתוכי, לא יכולה לאפשר לעוד רעל לחדור. אם הייתי יכולה, הייתי יוצאת לחופשה עכשיו. חופשה מהשיגרה, חופשה מעצמי. אבל אין לי כוח להניע גם את זה. בקושי רב אני מביאה את עצמי לקום בבקרים, לתפקד, לעשות פרצוף שמח לעוד בחורה (צעירה ממני, כמובן) שנכנסה להריון. לשמוח לעוד ילד או תינוק שנולד למישהו אחר. והקליפה הזו מתחילה להרקיב. 

להמשך הפוסט

מחשבות

יעל קציר | 23.06.2013 | 12:25

 

העייפות מכריעה אותי לאחרונה. אולי אני בהריון? אני אוכלת המון ולא מתמלאת. כנראה שאני בהריון. החרמנות שוטפת אותי בימים האחרונים, כמו בפעם הקודמת. זה בטוח הריון. פיזור נפש, שיכחה. זה הריון, נראה לי. חייב להיות הריון. אין לי בחילות, אלא רעב תמידי. האם זה הריון?

מחשבות אובססיביות. ודווקא עכשיו, ככל שזה (שוב) מתקרב, אני נמלאת ספקות. המצב הכלכלי מחרפן אותי. זוגות סביבי גורמים לי לקנאה. מה לעזאזל חשבתי? איך האמנתי שאוכל לעשות זאת לבד? אולי עדיף לי לוותר, אולי יותר טוב שלא אהיה בהריון ואגנוז את התכנון הזה? משהו בועט בי מבפנים כשאני חושבת כך. משהו מסרב לקבל, אבל אני כבר לא סומכת על התחושות או על האינטואיציה. 

אין לי תשובות, רק שאלות וחוסר ודאות. איך אסתדר? ולמה אני נכנעת לתכתיבים של הגוף? קול פמיניסטי נובט בתוכי ושואל כל הזמן – האם אני באמת צריכה את זה? והגוף עונה לו – כן! קול פסימי חופר ושואל – למה להביא עוד ילד לעולם כזה? והגוף מתעלם. דעתי נחטפה על ידי איבר פנימי אחר כלשהו, שמחליט החלטות עבורי, משנה רצונות ומטלטל. ואין לי מושג אם עליי להילחם בו או להקשיב. והאמת? גם אין לי הרבה כוח להתנגד.

זה לא יהיה קל, אני יודעת. העצמאות שכל כך חשובה לי תאבד, הכסף יחסר, התלות באחרים תגדל. את כל הדברים האלה חווים גם זוגות שמקימים משפחה, ואני הולכת לעשות את זה לבד. משוגעת, ממש משוגעת. אבל בשיגעון הזה אין הגיון. אין מקום למחשבות-פחד. יש מטרה ואמונה (הזויה) שיהיה בסדר, בסוף הרי מסתדרים. הפתרון של "יהיה בסדר" מלחיץ אותי, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיערך מראש לימים הקשים. זה מביא אותי למחשבות והתלבטויות לגבי שינוי מקצוע, שינוי מקום מגורים. אין עדיין החלטות, רק הירהורים בכיוונים שונים. חריצי הדאגה במצחי מעמיקים. 

לאחרונה הגעתי למסקנה שלהיות אם יחידנית זה בכלל לא עניין של החלטה. כמו נטייה מינית, כפי שלא בוחרים אם להיות לסבית או סטרייטית, כך לא בוחרים להיות אם יחידנית. נטרפים ונשטפים לכך. מגיעים לשם מחוסר ברירה, מקושי להתקיים בלי האפשרות להפוך לאם, גם אם פירוש הדבר לאבד עצמאות ולהיות משועבדת לנצח לדאגה ולמחסור. 

אז עם מחשבות כאלו אני בטוח בהריון, נכון?

להמשך הפוסט

שבועות

יעל קציר | 19.05.2013 | 08:57

אצל הרופא. הוא משוכנע שמה שגרם לי להיכנס להריון (לפני ההפלה) זה צילום הרחם שעשיתי. עכשיו הוא אומר – צריך לחזור ולעשות עוד אחד, כדי לחטא ולנקות את כל מה שנסתם ונדלק בהפלה. מתמקחת. הוסכם על פשרה: להתחיל מעקב ביוץ, לעשות ניסיון אחד בלי צילום רחם. במידה ולא יצליח – צילום.

הביוץ שלי אוהב חגים. בערב שבועות אני במרפאה היחידה באזור שהמעבדה שלה פתוחה, בבני ברק. האוויר מלא בריח מתוק של גבינה, ובנשים צנועות ומוצנעות. יש זקיק, והוא גדל. בקרוב עוד הזרעה. מתרגשת, מצפה, קצת עייפה מהתהליך אבל שמחה להעסיק את עצמי בעניינים טכניים ולהמשיך קדימה. נסיונות חוזרים להכנס להריון, וגם הפלה, הם עניין מתיש רגשית. מאוד קל ונוח להתרחק מהרגש ולהתמקד בהליך טכני, קר ומנוכר של זריקות, אולטרסאונד וחישובי תאריכים. לא אכפת לי שדוקרים אותי, העיקר שבסוף יהיה הריון.

אחר הצהריים התבשרתי שקרובת משפחה ילדה. מפעים כמה שהרגע הזה, כשהוא קורה, מוחק את כל התלאות והסבל. גם הריון לא קל נשכח לחלוטין בעת המפגש עם תינוקת שהרית במשך תשעה חודשים ומי יודע כמה ניסיונות. ולראות את זה מקרוב עוזר להמשיך הלאה, כי בקרוב גם אצלי זה יקרה.

אני מנסה להתעמת עם עצמי בנושא היחידנות. אם יחידנית, ללא זוגיות. האין-בן-זוג מתחיל קצת לצבוט ולבעוט בי. כשאני חושבת על ניסיון להכיר מישהו חדש, זה מסתבך. מה אומר לבחור החדש? אני בדיוק עוברת הזרעה מחר, אז אולי ניפגש מחרתיים? לא יכולה לשתות אלכוהול כי יכול להיות שאני בהריון, אבל ספר לי מה אתך… הידיעה שנכנסתי להריון יחסית בקלות, אמורה לגרום לי להירגע ולדעת שיש עוד קצת זמן. אבל מצד שני – הייתי אמורה להיות בהריון עכשיו. הייתי אמורה ללדת בסוף דצמבר. איך אפשר להמשיך לדחות ולחכות כשיודעים שזה היה כל כך קרוב?

בלילה חלמתי לראשונה על האין אבא. כלומר, החלום הראשון שאני זוכרת, אך איני זוכרת את כולו. בחלום היה לי ילד קטן, כבר מדבר. השגחתי עליו בזמן ששיחק עם חברה, ומשהו שהוא אמר – הפעיל אצלי את כל האזעקות. כשהתעוררתי למציאות, לא זכרתי מה הוא אמר, אבל אני בהחלט זוכרת את התחושה שדבריו הותירו בי, שמשהו ממש חסר לו. שיש לו שריטה גדולה מאוד, כי אין לו אבא. שאני צריכה לעבוד קשה כדי להעלים את השריטה הזו, או לפחות להפחית את חומרתה. מאוחר יותר, במציאות, סיפרתי לאמא שלי על החלום. תשובתה הנהדרת היתה – אל תדאגי, ככה זה ילדים, הם אוהבים להאשים את ההורים שלהם בטעויות, ותמיד ימצאו לך כאלה. והרי אין פתרון נפלא מאשר לדעת שאין מנוס, האשמה תגיע, צריך רק ללמוד לחיות איתה בשלום. ואם בכל מה שאעשה ממילא תימצא טעות, אז שהטעות תהיה שאין אבא, זה עדיף על הרבה טעויות אחרות שעולות על דעתי.

חברה שהיא אם יחידנית סיפרה לי לא מזמן, שבנה בן ה-5 מקבל בהבנה ובהשלמה את העובדה שהוא פרי יצירתו של פרופסור משיח ושל אמא שלו. הוא לא מחפש אבא, הוא יודע שיש ילדים שנולדו עם, וכאלה כמותו – שנולדו בלי. אבל היא סיפרה לי את זה עם נורת אזהרה: הכל תלוי בי ובאיך שאני מקבלת את זה. ילדים הם רגישים, ואם לא אהיה שלמה עם המצב – הילד שלי יחוש בכך וזה ישפיע עליו. ובעניין הזה איני דואגת. אני אמנם שואלת את עצמי שאלות במהלך התהליך, אבל יודעת גם לעמוד מאחורי החלטותיי.


מזריקה אוביטרל. ישר בבטן, לא כואב. מחר אקח את מנת הזרע ואסע איתה (לראשונה) לרופא המטפל שלי, במקום להמשיך לשלם עוד כסף לבנק הזרע. הפניות, סידורים טכניים, עוזרים לי להתמקד בפעולות ולא לחשוב על פחד מאכזבה. והלוואי שבעוד תשעה חודשים ממחר יתקיים המפגש המרגש עם בני או בתי האהובים.

 

להמשך הפוסט

התנתקות

יעל קציר | 14.03.2013 | 18:11

 

 כתיבת הבלוג גורמת לי לחשוב באופן קבוע על האמהות הנכספת, לעמת את עצמי (ואת קוראיי) עם הסיבות, ההסברים, ההשלכות ובמלים אחרות – לעסוק כל הזמן בדבר שעלול להמשך עוד זמן רב. ועל אף שאני רוצה להמשיך לכתוב על התהליך, הייתי שמחה לחשוב עליו פחות.

למעשה, מאז שהתחלתי לכתוב כאן, עברתי רק ניסיון אחד להיכנס להריון, לפני כ-3 חודשים. את הניסיון השני פספסתי בגלל בדיקה (צילום רחם), ואת השלישי נאלצתי לדחות לאחר שמועד טיסה שקבעתי לפני חודשים רבים נפל בדיוק על הביוץ. ניסיון ההזרעה הבא יהיה, ככל הנראה, בעוד כשבועיים (רשמו ביומנים, בבקשה) ועד אז אני מנסה להעביר את הזמן במחשבות על דברים אחרים.

החופשה, שתוכננה לפני זמן רב, אולי לא תוזמנה נכון, אבל היתה נחוצה מאוד. הצלחתי להתנתק מעט ממחשבות כפייתיות על הורות. נהניתי מדברים כאילו זו הפעם האחרונה שאעשה אותם כשאני חופשיה ונטולת דאגה לילד. החופש המוחלט הזה לא גרם לי לרצות את האמהות פחות, אלא עזר לי לחגוג את ימי הרווקות שלי, ולהיפרד בתחושה שהם היו נפלאים – אבל עכשיו הספיק לי. והלוואי שמצב הרוח הנפלא שאתו חזרתי יחזיק מעמד כדי לגרום להזרעה הקרובה להצליח.

בניסיון להיכנס להריון, כמו בחיפוש אחר אהבה, אנשים נוטים לומר דברים דומים. "את רוצה את זה יותר מדי", "זה לא יקרה אם תחשבי על זה", "אתלא רוצהאת זה מספיק", "תחשבי על זה ואז זה יקרה", ושאר קלישאות ששמעתי בשני ההקשרים. הצורך של הסביבה לומר משהו, להביע הזדהות, לייעץ, לנסות לעזור – גורם לנו לפעמים לומר דברים רק כדי לומר משהו, ואני מקווה שאיני חוטאת בכך יותר מדי. לאמונתי, זה לא משנה אם אחשוב על זה או לא, אם ארצה בכך או לא. זה יקרה כשזה יקרה. ובינתיים אני מנסה לתרגם את המשפטים האלה כיד מושטת לתמיכה ולא כלחץ חברתי וסביבתי.

אבל ללא ספק, הייתי שמחה לקבל מתכון להצלחה. מתכון שיסביר לי בדיוק אילו מרכיבים אני צריכה להכניס לתבשיל הזה, כדי שיצליח לי ההריון. כמה חשיבה והתכוונות צריך להכניס וכמה זה כבר יותר מדי, כמה התנתקות מהאובססיה נחוצה וכמה ממנה יעלה לי בהחמצת המנה. ואם היה מתכון כזה, הייתי גם אני מחלקת אותו בחינם לכל עבר, בתקווה שרק נדע להשתמש בו בתבונה. ועד אז – גם אני נאלצת לתמרן בין רצון גדול מדי לניסיון לשחק אותה הארד טו גט.

 

להמשך הפוסט