פוסטים בנושא: אמהות

הכנה ללידה עם אמא

יעל קציר | 02.08.2014 | 11:45

דמיינו חדר ובו יושבים 8 זוגות. 8 נשים בהריון מתקדם, שרועות על כריות-הנקה על הרצפה, מלוות בבני זוג שמחזיקים להן את היד, מלטפים להן את הבטן ומביטים בהן בעיניים כלות או חוששות מדי פעם. גם אני אחת מ-8 הנשים האלו, אבל בן הזוג שלי לאירוע היא אמי. המלווה-אישה היחידה בחדר. האירוע הוא מפגש ראשון מתוך ארבעה של הכנה ללידה. למה ארבעה מפגשים? (הרי רוב ההכנות ללידה מסתפקות בשני מפגשים) כי בחרתי ללכת לקורס מיוחד להכנה ללידה בשיטת התחנות של שירלי בנטואיץ'. שירלי היא מורה ליוגה, ואחרי שני שיעורי יוגה הריון אצלה, אליהם הלכתי בעיקר כדי לשמוע על שיטת התחנות המיוחדת שלה, הפכתי פתאום מהריונית שחוששת מהלידה ונוטה לכיוון של ניתוח קיסרי – לאחת שחושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעשות את זה. 

שירלי היא מורה ליוגה, מדריכה להכנה ללידה ודולה. ככזו, יש בה את השילוב המקסים של קוקואית-הזויה עם רגליים על הקרקע. מצד אחד – אפשר לשמוע ממנה משפטים כמו "כאב בלידה זה דבר טוב, את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שהלידה מתקדמת", ומצד שני – היא מאמינה שהלידה הפעילה צריכה לקחת אותנו עד לשלב שבו ניקח אפידורל ("אל תגידי לי שאת רוצה לידה טבעית. בשביל מה את צריכה להוכיח שאת גיבורה? עזבי אותך. כל מה שתעשי זה טוב עד לאפידורל, עד לרגע שאת לא יכולה יותר. ואם לא תוכלי או לא תספיקי לקבל אפידורל – לפחות אז יש לך כלים לעבור את זה בשלום"), היא חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות כשמגיעים לחדר הלידה הוא לפתוח בקבוק יין ולהרים כוסית. כל הזוגות נראו מזועזעים למדי כששמעו על כך, אבל בעיניי זה כל כך מצא חן, שהחלטתי שהיא מורה כלבבי ובשביל זה שווה להשקיע קצת כסף ושני שיעורים נוספים.

אז הגענו, אמא ואני, למעוז הזוגיות. את כל התרגילים בהכנה ללידה שירלי מלמדת את שני בני הזוג לעשות. למה? משתי סיבות. האחת – מי בכלל זוכרת בזמן הכאב מה לימדו אותה? תפקיד בן הזוג הוא לפקס אותה ולהזכיר לה. והשניה – בני הזוג לרוב חסרי אונים כשזה מגיע ללידה. האישה סובלת, מתפתלת מכאב, צועקת, נאנחת, מאשימה או בוכה, והם צריכים לתמוך. איך לתמוך? אין חוברת הפעלה, כל אישה וכל לידה היא אחרת, אז הם מתרוצצים מצד לצד בחדר ומטריפים את האישה אפילו יותר. ברגע שהם הופכים שותפים לתרגילים, ובחלק מהתרגילים תפקידם הוא לתמוך – בחיבוק, בהושטת יד ועוד – הם מקבלים תפקיד פעיל ואחריות וחוסר האונים מתפוגג קצת. 

לידה היא, בעיקרה, עניין של נשים. מעורבות בה חוויות של כאב שמי שלא עבר אותן – לא יידע מה זה. מעורבות בה גם הפרשות גוף, לא עלינו, ושינויים פיזיים שמשפיעים על איברים אינטימיים בגוף. עד לפני לא הרבה שנים, לידה היתה עניינן של נשים בלבד. הרה ומיילדת. לפעמים אמא שלה. לפעמים אישה אחרת. זה לא היה עסק לגברים ואלה נאלצו להמתין מחוץ לחדר. השינוי החל ברגע שהגיעו גניקולוגים (רופאים-גברים) שהשתלטו על העסק קצת, וכמובן עם השינוי במבנה המשפחתי, שיתוף הגבר גם בתפקידיים "נשיים" והסתכלות על זוגיות והורות כעל שותפות. אז הגבר הפך מעורב יותר ויותר, והיום – אין כמעט גברים שמוותרים על לקחת חלק בחוויה המפעימה הזו של הלידה. 

כשאני מסתכלת על הנשים בחדר ההכנה ללידה, ועל בני זוגן, ועל מחוות הגוף האוהבות ביניהם, אני מודה שעובר בי גל של קנאה. גם אני הייתי רוצה שיהיה לצידי מישהו שזה "בסדר" לתת לו לגעת באברים האינטימיים שלי. בהתחשב בכך שלדברי שירלי בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות לעודד ייצור פיטוצין טבעי של הגוף (פיטוצין הוא ההורמון שגורם להתכווצויות הרחם הידועים בכינוי צירים), ומה שמעודד ייצור פיטוצין לדבריה זה עיסוי פטמות, נשיקות עם לשון וחירמונים – לא נראה לי שאמי תהיה השותפה המתאימה לכך. או כמו שאמי אמרה: את עוד תתבעי אותי על הטרדה מינית! אבל כששירלי שואלת את כולם אם יש להם משהו לספר או להגיד או לשאול, ואמי מספרת על החוויה שהיתה לה בלידה הראשונה שלה, אתי – אני יודעת שאין שום גבר-מנשק-מעסה-פטמות שבעולם שהייתי רוצה שיהיה אתי בחוויה הזו. רוצה אך ורק את אמא! 

אמי הגיעה לחדר הלידה בשעות הבוקר. אבי חיכה בחוץ ואמרו לו – אתה יכול ללכת לעבוד, זה ייקח הרבה זמן. מייד כשהגיעה נתנו לה זירוז, והצירים החזקים של הזירוז כאבו לה מאוד. לידה שכבה מישהי שצרחה "תוציאו את זה ממני, אני כבר 18 שעות פה ולא יכולה יותר!" ואמי חשבה לעצמה – זה הולך לקחת הרבה זמן, אז כדאי שלפחות אנסה להירגע תוך כדי. היא הצליחה בכוחות עצמה לנשום נשימות עמוקות, להירגע ולנוח בין ציר לציר, כשהיא שוכבת על הצד (ולא על הגב!). הלידה התקדמה מהר מהמצופה ותוך פחות משלוש שעות כבר הייתי בחוץ. כשאבי חזר מחוסר יכולת להתרכז בעבודה אחרי שעתיים וחצי – כבר בישרו לו מזל טוב, יש לך בת. אמי שיתפה בסיפור את הזוגות בהכנה ללידה ואיחלה לכל הנשים לידה כזו, כמו שהיתה לה. אה, וכבר ציינתי שכל זה היה בלי אפידורל? 

מאחר ואני יודעת מחברות שלידה עשוייה להיות עסק ארוך, ומאחר ואמי ואני לפעמים קצת נלחצות ובכל זאת – אנחנו אמא ובת, ביקשתי מגיסתי שתצטרף אלינו גם היא ללידה. גיסתי עברה כבר שתי לידות, היא האישה הכי קולית שאני מכירה, תמיד עם חוש הומור ומצב רוח טוב וראייה חיובית (אבל כזו שמצליחה להדביק ולא לעצבן). להערכתי – ביחד אנחנו צוות מנצח. מצד אחד התמיכה וההכלה ויכולת ההרגעה של אמא, מצד שני ההומור והקלילות של גיסתי. אולי אפילו אצליח לעבור את האירוע הזה בשלום. אבל עד אז – אני צריכה להתמודד עם הכנה ללידה שבה מלמדים אותי ואת אמי לעשות תנועות מגונות (סיבובי אגן, עיסויי עכוז) תוך חיבוקים, הצמדת מצח למצח ונשיקות צרפתיות. כמובן שמתוך כל התרגילים להכנה ללידה ניקח את אלו שנרגיש עימם נוח, אבל היי – לפחות נצחק כל הדרך עד שנגיע לשם. ובתקופה שכזו, אין ספק שזו אתנחתא נחוצה ביותר.

להמשך הפוסט

הריון זו לא מחלה?!?

יעל קציר | 11.07.2014 | 18:47

 

***הפוסט נכתב לפני תחילת המבצע הנוכחי, ונערך תוך כדי*** 

אם יש משפט ששנוא באופן גורף על נשים הריוניות, הרי זה "הריון הוא לא מחלה". ברור שלא, הרי בסך הכל מדובר בPMS שנמשך 9 חודשים; בחודשים של בחילות והקאות; בעלייה פתאומית ומסיבית במשקל; בירידה משמעותית בסידן, B12 וברזל; בכאבי ציצים, רחם, אגן וגב; בצמיחת שערות בכל מיני מקומות משונים על הגוף והפנים; בפגיעה מביכה ביותר בסוגרים הגורמת לבריחת שתן בעת שיעול או אפצ'י; בבדיקות גופניות שונות ומשונות מדי חודש – חלקן כואבות ופולשניות וחלקן פשוטות, אבל כולן כולן אצל רופאים ואחיות שמתעקשים לחזור כמנטרה על משפט אחד: הריון זו לא מחלה. 

כבר שלושה שבועות אני בבית בחופשת מחלה. לא שמירת הריון, כי אין סכנה לי או לעוברית. אלא חופשת מחלה עקב כאבי גב שלא מאפשרים לי לתפקד כרגיל. בימים טובים זה סתם כואב. בימים רעים אני לא יכולה לדרוך על הרגל. כבר לא הולכת אלא צולעת לאטי, לפעמים נעזרת במקל הליכה שהשאילה לי חברה, ומחפשת מזור. רופאת הנשים הפנתה אותי לאורתופד. היא העריכה שמדובר בפגיעה בעצב הסיאתיקה שעובר מהגב ועד לכף הרגל, וכשהרחם גדל בעת ההריון – הוא לעתים לוחץ על העצב וגורם לכאב. אבל מאחר ודיווחתי על רגעים בהם איני דורכת על הרגל – זה נראה לה רציני מדי ודורש בדיקה אצל אורתופד. כל כך הרבה נשים אמרו לי – אין לך מה ללכת לאורתופד, הוא לא יוכל לעזור לך בכלום. לכי ל: כירופרקט, דיקור, אוסתאופטיה, שיאצו, רפלקסולוגיה ושאר פלאי הרפואה הנחשבת במדינתנו לאלטרנטיבית. לתומי חשבתי שעלי ללכת בכל זאת לרופא, לפחות כדי לקבל איבחון.

לא אלאה אתכן בתלאותיי במוקד הרפואי, בקביעת התור ובכל מה שעברתי, אבל כן אספר ששני אורתופדים ש"בדקו" אותי הכריזו שאין להם מה לעשות. ההנחה המקובלת מבחינתם היא שמדובר במצב זמני (זה יעבור אחרי הלידה. אז מה אם את סובלת כבר 6 חודשים ונותרו לך עוד 3, ואז מה אם הכאב הולך וגובר בינתיים), שהם לא יכולים לשלוח אותי לבדיקות רנטגן ולא יכולים למלא את גופי בתרופות (אבל קחי אקמול אם כואב לך) ולא יכולים לנתח (הם אשכרה אמרו את זה לפני שבכלל בדקו מה הבעיה ואם צריך ניתוח). אחד מהם רק ביקש שאצעד קצת לפניו, ורשם לי 3 שבועות מחלה. השני ביקש שאשכב על הגב, הזיז לי את הרגל לכל מיני כיוונים (ברור שצרחתי) וקבע – הפגיעה היא בעצב, אבל לא הסכיאטי אלא עצב אחר בגב התחתון. הוא כמובן לא טרח לתעד את דעתו הרפואית כך שאף רופא אחריו לא יכול לראות את האיבחון. לאף אחד מהם לא היה פתרון, אבל שניהם המליצו שאמצא איזשהו מטפל אלטרנטיבי ואעזוב אותם בשקט. 

אז הריון אינו מחלה, אבל לא בטוח שתצליחי לתפקד כרגיל מתחילתו ועד סופו. ומה ניתן לעשות בעניין? כלום, רק להוציא הון על טיפולים אלטרנטיביים ולחכות שיעבור. רופאת הנשים שלחה אותי לפיזיותרפיה ולמרפאת כאב, אז נראה מה יהיה בהמשך. בינתיים אני נהנית לפחות להרגיש אותה בועטת, יש לה שעות קבועות ורגעים אינטימיים רבים, ולדמיין איך יהיה ומה יהיה אחרי שתיוולד. אני יודעת שנשים רבות חושבות המון על הלידה. אני בינתיים מדחיקה את השלב הזה. מבחינתי קיים הריון מתמשך וארוך (ותקופת המחלה הזו בהחלט מנוצלת על ידי למנוחה ולשינה ככל שמתאפשר לי, בין אזעקה אחת לשניה) ולאחר מכן – המשפחה הקטנה שלנו שתיווצר בקרוב מתינוקת אחת, שני חתולים, ואמא נרגשת. 

אני משתדלת לאסוף סביבי עזרה ככל שמתאפשר לי. החל מציוד (יש לי כבר מיטה, עגלה, עריסה, בגדים, טרמפולינה ועוד המון פריטים שקיבלתי בירושה מחברות, משפחה ומכרים) וכלה באנשים – חברים ובני משפחה. חלקם מדברים איתי על הדרך שלהם לעזור ולהשתתף בגידול בתי, וחלקם נותנים לי עצות שונות לקראת הלידה והגידול. את כל אלו אני סופגת לתוכי, ומנסה למצוא בהם את הדרך הנכונה עבורי להיות אמא. ברור לי שכמה שאתכונן ואתארגן לקראת השלב הזה – אווכח בבוא העת שאין איך להתכונן, ואחוש חוסר אונים למול המציאות שתטפח על פני. אבל אני מאמינה שעצם ההכרה בכך וההבנה של זה מראש – יש בה כדי לעודד אותי ולתת לי כלים בהמשך.

זה לא פשוט להיות בהריון בתקופה של מלחמה (ולא אכפת לי שקוראים לזה מבצע – מבחינתי זה מרגיש כמו מלחמה). המחשבות על העולם האכזר והמציאות הקשה לתוכם אני מביאה את ילדתי לא נותנות מנוח. האזעקות המחרידות את מעט רגעי השלווה עוד לא מכניסות אותי ללחץ (בכל זאת, אני גרה בגוש דן ולא מרשה לעצמי לקטר כשאני חושבת על תושבי הדרום ועל תושבי עזה) אבל הן בטח לא מוסיפות לחיי שום דבר בעל ערך או תועלת. אני חושבת על כל אותם הורים לילדים שגרים באזור המזרח התיכון – איך הם מתמודדים, כל אחד עם בעיותיו, שאלותיו ודעותיו. זה לא עושה לי טוב. מייחלת לכך שהסיטואציה הזו תיגמר ותיפתר כבר, אבל מתקשה להאמין שזה יקרה בחיי או אפילו בחיי ביתי, לאור ריבוי הדעות המנוגדות באזורנו. 

 

להמשך הפוסט

הצד האפל של ההריון

יעל קציר | 24.05.2014 | 14:53

כמה שחלמתי על הריון הזה, כמה שפינטזתי עליו, כמה שאני נהנית ממנו, כמה שהוא קל יחסית ומשמח וכמה שהתוצאה שתגיע בסופו המתקרב תהיה נפלאה מכל מתנה או יצירה שאי פעם נבראה, כמה שאני מאושרת והכל נהדר – אי אפשר להתעלם מהצד האפל של ההריון. זה המכביד, המלחיץ, הפחות נוח, המאיים. כל אחת חווה את הצד האפל בצורה אחרת, בדברים אחרים. יש מי שנתקלות בבעיות ואיומים בדוגמת בעיות בריאותיות של העובר, יש מי שסובלות מבחילות או חוסר נוחות. אצלי (טפו טפו) אין כאלו. אבל זה לא אומר שאין רגעי משבר. השבוע אני באחד כזה.

לפני שנקלטתי, מצפייה בהריוניות אחרות, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתייחס אל בטן ההריון כאל שומן. כל הנשים (הרזות, בטח רזות) שאמרו על עצמן שהן שמנות רק בגלל שגדל בגופן יצור קטן יותר או פחות, עצבנו אותי. בעיניי גוף האישה המתעגל ומתמלא הוא ברכה ולא קללה. כך, לפחות, חשבתי – כשזה קרה לאחרות. 

וזה לא שהמשקל שלי לא היה עניין בעייתי עוד לפני כן. אמנם בילדותי זכיתי להיות רזה מאוד בלי להתאמץ, ובצבא לא נתנו לי לתרום דם כי שקלתי פחות מ-50 קילו, אבל בסביבות גיל 30 כבר עליתי ועליתי ועליתי במשקל, והיום אין זכר לבחורה הרזה ההיא שיכולה לאכול הכל. בעשר (או יותר) השנים האחרונות אני מפנימה דיאטות, מעלה ומורידה במשקל, ולא מצליחה להתמיד בכלום, לא באכילה בריאה ולא בספורט. לפני ההריון היה לי מאוד חשוב, למשל, להתחיל במשקל נמוך כדי שיהיה לי קל יותר לסחוב. זה עבד לתקופה – אכלתי בריא והקפדתי על הליכות וריצות, אבל ככל שנמשכו טיפולי הפוריות וככל שחוויתי יותר אכזבות של אי-היקלטות – כך זנחתי את ההרגלים הבריאים והטובים ופיציתי את עצמי ברביצה ובאכילת כל הדברים הטעימים האפשריים. 

גם בהריון, אחרי שב-3 החודשים הראשונים עליתי קילו אחד בחודש, ולא משנה מה או כמה אכלתי – חשבתי שזה בסדר לאבד רסן. כל עוד אני אוכלת סלט אחד ביום, ושותה מיץ ירקות מידי בוקר – מה יכול להיות רע, לא? ואז בחודש הרביעי עליתי 4 קילו בחודש אחד. השקילה הבהילה אותי, הבטחתי לעצמי להקפיד יותר על אכילה נבונה ובריאה, אבל איזה טעים זה טילון מגנום, נכון? וכמה נחמד שאפשר להזמין פיצה. ואמרתי סלט? גם במנת פלאפל יש סלט! וכך הגיעה השקילה של החודש החמישי, ו-4 הקילו שעליתי שוב הפתיעו אותי, אבל יותר מכך החריד אותי המספר שנראה על המשקל, שאיני מעיזה לחזור אחריו בקול או בכתב מרוב שהוא מפחיד ומבהיל. והנה המחשבה שרציתי לא להתעסק איתה מוציאה מפי את המלים האסורות: אני שמנה! 

אחות ההריון ששקלה אותי הביטה בי במבט קשה. החיוך סר מפניה, ובבת אחת נהפכתי לתלמידה נזופה. יצאתי משם בתחושת עלבון, זעזוע ואכזבה. אני לא רוצה להיות שמנה וכבדה. כאבי הגב המציקים, איבוד התנועה והגמישות, האיטיות – כל אלו מורגשים פתאום יותר מתמיד. ויחד איתם זועק בתוכי הקול הפמיניסטי ומזכיר שהמשקל שלי הוא לא עניינו של אף אחד, שכל אחת חווה את ההריון בצורה אחרת, שהמרדף אחר הרזון הוא עוד דרך להגביל נשים ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו. מבולבלת ועצובה החלטתי שיותר חשוב לי להחזיר לעצמי את התנועה ואת תחושת הקלילות והאופטימיות מאשר לאכול עוד גלידה, אבל לא הצלחתי להפסיק להכאיב לעצמי עם שאלות כמו איך הגעתי למצב הזה, איך זה שאני רק בחודש חמישי וכבר עליתי 11 קילו, ואיזו חסרת אחריות אני שלא הקפדתי להתעמל עד עכשיו. 

ניסיתי לדבר על זה עם כל מיני נשים. עיקר התגובות היו מזועזעות (11 קילו?!?!), מלחיצות (את חייבת לקחת את עצמך בידיים בשביל התינוקת שלך) ושופטות. ביקשתי נחמה, חיפשתי מישהי שתגיד לי שזה בסדר, אבל כשקיבלתי הבנה היא כוונה לצורה שלי (את תצליחי להוריד אחר כך את הכל אם תרצי, ממילא לא יהיה לך זמן לאכול) ופחות לבריאות התינוקת. האם המשקל שלי בהכרח יביא לפגיעה בעובר? אין לי מושג. אבל זה מה שחשוב לי. 

24 שעות לאחר השקילה, וכבר שיניתי כיוון לחלוטין: תיאמתי פגישות עם דיאטנית ועם מדריכת כושר להריון, התחלתי שיעורי יוגה (שגרמו לי בינתיים לכאבי גב נוראיים אבל אני מקווה שזה ישתפר), עברתי לבגדי ונעלי ספורט וכבר הספקתי ללכת את חצי תל אביב ברגל, וכמובן – אני מקפידה יותר על התזונה. ביי ביי מגנום, להתראות גבינות משמינות. היוש נשנושי ירקות. עבר עוד יום, ואני כבר מרחמת על עצמי מעט פחות, אבל הצד האפל ממשיך להכות בי. משום מה ההריון הנפלא ונהדר הפך להיות קשה, בעייתי ומעיק. ברגע אחד העולם התהפך עלי, ואני מחכה שכבר יגיע הרגע שהתינוקת תצא, רק בשביל שאפטר מהכובד הזה. 

אז נכון שצריך לקחת דברים בפרופורציה. לא קרה שום דבר נוראי (עדיין. טפו), אני לוקחת עצמי בידיים והכל באמת בסדר. אבל למי יש כוח להסתכלות חיובית כשכל מה שבא לי זה לחזור להשתבלל בתוך חוסר הדאגה ולא לחשב אם אכלתי מעט מדי או יותר מדי? מה גם שכל הזמן מנקרת במוחי המחשבה – האם באמת כל כך נורא לעלות 20 קילו במקום 12? ואם אכלתי סלט בצהריים, מותר לי לפנק את עצמי באיזה קרטיב מרענן? אולי הדיאטנית תדע לענות לי על זה. מעניין אם אצליח להקשיב לה.

להמשך הפוסט

פירפורי אהבה בחודש חמישי

יעל קציר | 13.05.2014 | 21:59
 

רם סמוכה, לבבות חתונה, 2001

 
תמיד הייתי קלה להתאהב. מאז הגן אני מכירה את הרגש הזה, על פירפוריו השונים. לא תמיד צריך שיהיה מישהו ממשי בצד השני, כבר התאהבתי ממכתב מרגש, ממשפט ששמעתי, מסיפור שקראתי. הדמיון שלי יודע להשלים את החסר ולצקת לתוכו ציפיות רבות.
בימים האחרונים אני חווה את ההתרגשות הזו כלפי זו שגדלה בתוכי, ברגעים החדשים בהם אני מרגישה אותה פתאום. המגע שלה אינו אחיד. לפעמים הוא מרפרף כמו משהו שמדגדג אותי מבפנים, וזה מצחיק וגורם לי לרצות לגרד את האזור כדי להעביר את הדיגדוג, למרות שאני מעדיפה שהוא יימשך. לעתים זה מין כאב חד ממוקד שמרוקן ממני את האוויר בשניה, שולח את ידי ללטף את האזור כדי להרגיע. ולפעמים, כמו לפני כמה דקות, אלה דפיקות קטנות, מעין פעימות, שאני מניחה עליהן את ידי ומרגישה אותן גם מבפנים וגם מבחוץ. התחושה הזו, של הבטן המתהפכת, ממלאת אותי ומחניקה את גרוני, זו אותה התחושה של התאהבות. כשמשהו חדש מתחיל וכל העולם נפתח. כשהכל אפשרי ומאום עוד לא התקלקל. כשכל מה שמזין את הרגש זו פנטזיה אחת גדולה. זה הריגוש ששלח אותי לדייטים בעבר, זה הזיכרון שנותר אצלי מכל כך הרבה אכזבות, וזה הדבר שגורם לכל סיכון להפוך לכדאי מבחינתי.
אבל עכשיו, בסיטואציה הנוכחית, אלו גם הרגעים בהם חסר לי מישהו לחלוק איתו. ולא מאוד משנה מי. זה יכול להיות האבא שלה, זה יכול להיות בן זוג שאין לו עדיין כל קשר איתה, וזו יכולה להיות חברה. העיקר שיהיה אדם שאכפת לו ממני, שאוכל לומר לו: עכשיו, היא זזה עכשיו, תרגיש – הנה פה. והאהבה שאחוש באותו הרגע תקבל ביטוי מול מישהו שכבר קיים, שכבר רואים אותו ומרגישים את נשימתו לידי, ושומעים את קולות ההתפעלות שלו גם. 
הרי עוד מעט, לא עוד הרבה, היא תצא החוצה ותעשה את כל התנועות האלו כשהיא הומה בידיי. אבל עד אז, אני צריכה לחלוק איכשהו את כל הרגש הזה שמפלח את בטני פתאום. התחלתי היום את השבוע ה-20 להריון. אמצע הדרך. רק עוד יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר ואני שם.
 
מוזר. עד שהרגשתי אותה עוד שמחתי בהיותי לבד. אני עדיין מתענגת על רגעים מסויימים, כמו למשל השלב הזה כשאני במיטה, מנסה להירדם, מוקפת בכריות ומסדרת אותן בתנוחה שתהיה לי נוחה, בלי אף אחד שייכנס לי למרחב. אבל ההזדקקות לעוד אדם לצידי מגיעה גם כשאני מנסה להתגלגל החוצה מהמיטה, להרים את עצמי על בטני הגדלה, וכאב מפלח את גבי בכל צעד. על יתר הדברים אני מתגברת מאוד בקלות: אין לי מצבי רוח, החשקים שלי ניתנים לדחייה או לחלופין להיערכות מראש, יש לי עזרה ותמיכה מכל הכיוונים ואני נהנית מאוד מרגעי הבדידות האחרונים שנותרו לי עד ללידה. אבל הצורך לחלוק את כמויות האהבה שאני חשה כלפי העוברית הזו עוד טרם נולדה – מפתיע אותי בעוצמתו ובבהירותו הפתאומיות. 
לפני יומיים ציינו בארצות הברית את יום האם. פוסטים מרגשים של אמהות לבנותיהן מילאו את קירות הפייסבוק, והדביקו גם אותי בהוקרת התודה על התפקיד, עוד בטרם התחלתי למלאו. סימון דה בובואר אמרה "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". אני חושבת שברגעים אלו אני כבר נעשית אמא, עוד בטרם בתי נולדה.
להמשך הפוסט

סקירת מערכות: והזוכה הוא… היא…

יעל קציר | 11.04.2014 | 13:15

 

השעות חלפו לאט, התחושה היתה שהשעון נעצר בכלל. ברגעים האחרונים הייתי כבר פקעת עצבים ולא יכולתי לחכות בסבלנות. אין ספק שכל תהליך ההורות הזה, עד היום, העביר אותי כמה וכמה שיעורים בדחיית סיפוקים, לא שזה מלמד אותי משהו כרגע. חדר ההמתנה היה עמוס וחששתי שמא יקראו למישהי אחרת לפניי. ההורים שלי היו עסוקים בשיחת השלמת-פערים, הם לא נפגשו כבר הרבה זמן וציחקקו על כך שאישה בת 40 הולכת לרופא עם ההורים שלה. אחרי בדיקת השקיפות העורפית, שהיתה כה מרגשת, החלטתי להזמין גם את אבא להצטרף לסקירה הראשונה, ולהיות איתי ברגע בו אדע אם יש לו נכד או נכדה. 

כשנכנסנו לרופא היו רק 2 כסאות למלווים, אז נעמדנו שלושתנו בחוסר נוחות, עניתי על שאלות והוצאתי את הטפסים שהיו אתי – תוצאות בדיקות קודמות, תאריך IVF, הפניה לסקירה ותמונות מהשקיפות. כשהרופא אמר שייתכן שהבדיקה תהיה וגינלית ולא רק בטנית השתדלתי לא להסתכל לאבא שלי בעיניים והלכתי לרוקן את השלפוחית. כשחזרתי אבא שלי התחבא מאחורי הקיר בזמן שאני מסתדרת ומתארגנת על הכסא, ונעזרת בחתיכת נייר לכיסוי אבריי. הרופא הכניס את מה שצריך לתוכי, התמונה עלתה, וקראתי להורים שייכנסו. מתאמצת מאוד לשכנע את עצמי ואותם שזה לחלוטין טבעי, מה שקורה בחדר הקטן והחשוך הזה. 

היה מאוד קשה לתפוס את העובר. בהתחלה ראינו מוח – בבירור, בחלוקה לאונות, ומדי פעם זז איזה איבר והרופא הכריז: הנה יד ימין, או: הנה יד שמאל. די מהר הבנתי שאאלץ לסמוך עליו, כי אני ממש לא מצליחה לזהות מה רואים על הצג. הסימנים השחורים-לבנים-אפורים על המסך זזו והתחלפו, ונזכרתי איך בנסיעות לטיולים ארוכים בילדותי אהבתי לבהות בעננים ולפענח בהם צורות. הנה הלב, הנה הקיבה, אמר הרופא בעוד אני רואה דובי ומכשפה חמודה ופנים מוזרות. מדי פעם כשהופיעו אצבעות – זיהיתי והתלהבתי, אבל הציפייה לגלות אם יש לי בן או בת מנעה ממני את תחושת ההתלהבות. רציתי לדעת כבר! חיכיתי שהוא יגיע לשם אבל העובר היה במנח עכוז בלתי אפשרי, עם הפנים לגב שלי, והרופא התקשה לעבור על האיברים שהוא חיפש. 

בשלב מסויים הוא עבר לבדיקה בטנית, תוך שהוא שואל אם עברתי פעם ניתוחים ברחם, כי הרחם שלי מאוד גבוה משום מה. אין לי מושג מה זה אומר, זה הסביר קצת למה הבטן שלי כל כך גדולה, אפילו יותר גדולה משל חברות בחודש שישי, אבל לא הצלחתי להבין אם זה בעייתי, מעבר לעובדה שהיה ממש קשה לראות. השלפוחית שלי התמלאה שוב, והיה צריך לעצור הכל, להתלבש, לצאת החוצה, להשתין, לחזור להתפשט, לכסות עצמי שוב בחתיכת הנייר – וכל זה כשההורים שלי מתנועעים בחוסר נוחות מעבר לקיר. אם הייתי יודעת שזה יהיה כך – יתכן שהייתי בוחרת ללכת לבד. מצד שני – המון חברות אמרו לי שזו הבדיקה הכי מרגשת, אז למה שהוריי לא יתרגשו ביחד איתי? 

בשלב מסויים שמתי לב שעברתי להתייחס לעובר כאל זכר, ותיקנתי מהר את דבריי. הרופא שאל למה החלטנו שזו בת, ואמרתי שעד שלא רואים בולבול מבחינתי זו היא. אחרי שרוקנתי את השלפוחית פתאום האיברים נראו בבירור יותר, והתחלנו לספור אותם אחד אחד, עד שהרופא הכריז: צדקתם, זו באמת בת! שלושתינו נשמנו לרווחה. לא יהיו מריבות על ברית – כן או לא, לא תהיה אכזבה. הבדיקה היתה תקינה, יש לי תינוקת והכל בסדר.

אני מנסה לבחון עם עצמי, לברר ולחשוב – למה כל כך חשוב לי שזו תהיה בת ולא בן? אני יודעת שאיפושהו, עמוק בפנים, זה לא באמת משנה, ואוהב את מה שיהיה באותה עוצמה, אבל בכל זאת יש לי העדפה ברורה. מאיפה זה בא? מאוד קשה למצוא תשובות לשאלה הזו. אלה הדברים שהצלחתי להודות בפני עצמי עד היום: קודם כל, אני מניחה שמדובר בנטייה נרקסיסטית בסיסית לשכפל את עצמי. מאז ומתמיד כשדמיינתי את הילדה שלי – דמיינתי אותה בדמותי, כפי שהיא משתקפת מתמונות ילדותי. אני לא חושבת שזה בהכרח מעיד עלי שאני מאוהבת בעצמי (כי תאמינו לי, אני לא), אבל מי לא מתרפקת על זכרונות הילדות שלה בחיבה? במיוחד מאחר והיתה לי ילדות באמת עשירה: הייתי הילדה הראשונה להוריי, הנכדה הראשונה לכל סביי וסבתותיי (והיו לי הרבה, גם את אלה של אמי), והילדה הראשונה של המשפחה – עד שנולד אחי כשהגעתי כמעט לגיל 5 המופלג. מבין שנות הבלעדיות הקסומות – ביליתי 3 עם הוריי ביפן, בתקופה בה כמעט לא היו זרים במדינה, וכילדה לבנבנה עם תלתלים בהירים שמקשקשת יפנית שוטף זכיתי להיות אטרקציה. כך שהרצון הקמאי להחזיר לחיים את הילדה המתוקה ההיא נראה לי אך טבעי. אבל לא יכול להיות שזה כל העניין.

השבוע הבנתי דבר נוסף. הקשרים שלי עם נשים במהלך חיי הרבה יותר פתורים מאשר קשריי עם גברים. זו אמירה כוללנית מאוד, וכמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אבל עם נשים והומואים יש לי דיבור הרבה יותר קל, עמוק ונכון לי מאשר עם גברים – שם לרוב זה נתקע סביב משיכה או פלירטוט או משהו מגמגם כזה. הפחד שמא יהיה לי בן ולא אדע איך לפתח איתו את הקשר הפתוח והיפה שכבר יש לי עם לא מעט נשים בחיי ככל הנראה הביא לרצון שלי לבת. וזה אף פעם לא רק זה, אבל איכשהו, כשיצאנו מהבדיקה ואבא שלי העיר שזה הרגיש לו קצת כמו גילוי עריות – הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, ושמחתי עוד יותר על שההריון הזה זימן לי בת. 

להמשך הפוסט

מה זה בכלל שקיפות עורפית

יעל קציר | 02.04.2014 | 20:20

 את התור לשקיפות העורפית קבעתי כמעט חודש מראש. אמרו לי שחשוב למצוא את הרופא שמתאים לי ושעדיף לתאם מראש – אחרת לא יהיו תורים. היו כמה ימים של בלבול, בהם תהיתי איך מוצאים רופא לשקיפות עורפית ולפי מה בוחרים, אבל סטטוס אחד בפייסבוק שהניב לא מעט תגובות ענה לי על כל השאלות. הרופא צריך גם את הציוד המתאים וגם הכשרה לביצוע אולטרסאונד. נשים רבות ממליצות על הרופא שהן היו אצלו (והיו כמה הצטלבויות בין ההמלצות), כמובן שהיתה חלוקה בין אלו שפנו לרופא פרטי לאלו שהלכו לרופא מהקופה (אני העדפתי רופא מהקופה) ובסוף בחרתי ברופא שהיו עליו הכי הרבה המלצות, שאמרו עליו שהוא גם חתיך, ושבמקרה מקבל גם בקליניקה מול הבית שלי. כשהתקשרתי לקבוע תור שאלו אם אני רוצה כבר לקבוע גם את הסקירה הראשונה אצלו – וכך עשיתי. 

הבדיקה נקבעה לשעה 22:00 בערב. ככל הנראה כך מקובל בבדיקות אלו. קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שרוב הנשים בהריון מתקשות להישאר ערות בשעות אלו, במיוחד בטרימסטר הראשון. לפני הבדיקה גיגלתי קצת כדי לבדוק מה בדיוק אמור לקרות בפגישה. בכל התוצאות מצאתי פירוט טכני על הבדיקה: אולטרסאונד שבודק את עובי הנוזל השקוף שבעורף העובר, ככל שהוא עבה יותר – עלול להעיד על מחלה גנטית כלשהי, כולל תסמונת דאון. ולא מצאתי בכלל תיאורים של נשים שעברו את הבדיקה. מצד אחד – זה מעודד, כי המשמעות היא שהבדיקה אינה דרמטית. מצד שני – ממש רציתי לדעת מה לעזאזל קורה שם. חברות שלי העידו שמדובר בכמה דקות של בדיקת אולטרסאונד, ותו לא. 

אז מה באמת קורה בשקיפות עורפית?

אחרי כמה דקות של המתנה מחוץ לחדר הרופא, תוך שאנחנו שומעות בווליום גבוה את הדופק של העובר של מי שבפנים ומקבלות הקדמה למה שצפוי לנו, נכנסנו – אמא שלי ואני – לבדיקה. בשלב הראשון ישבנו מול הרופא וענינו על שאלות. איזה שבוע, מה מועד ההחזרה, אילו בדיקות עשיתי כבר, מחלות גנטיות במשפחה, ושאר שאלות כלליות. הוא שאל אם בכוונתי לבצע בדיקת מי שפיר והמליץ מאוד לעשות את הבדיקה. הסביר שאמנם קיימת בדיקת דם חלופית, אבל היא גם מאוד יקרה (כ-5,000 ש"ח לפי מה שהבנתי) וגם לא מכסה את כל המחלות האפשריות. הוא גם פירט לגבי השקיפות העורפית – באיזה סיכון לתסמונת דאון העובר שלי נמצא כרגע, בהתחשב בגילי ובנתונים דומים, ואמר שלפי השקיפות נדע אם הסיכויים עולים או יורדים. הרופא היה מאוד נחמד ונעים (ובאמת חתיך!) ועברנו לחלק העיקרי של הבדיקה.

על כסא הגינקולוג, בדיקת אולטרסאונד מהבטן. אמנם זו לא היתה הבדיקה הראשונה שלי מהבטן, אבל עדיין – התרגשתי. הוא איתר מייד את העוברית הקטנה ואת הדופק, אבל התלונן שהיא שוכבת עם הגב אלינו (עם הפנים לגב שלי) ושהוא צריך שהיא תסתובב. שיהיה ברור: בשלב זה ובמהלך כל השקיפות, עדיין לא ברור מה מין העובר. הרופא התייחס אליו כאל זכר, ואני התייחסתי אליה כאל נקבה, במהלך כל הבדיקה. בכל מקרה, הוא מדד את האורך שלה והצהיר שאני לא בשבוע 12 כפי שאמרתי אלא בשבוע 11 וכמה ימים, לפי גודל העובר (ולא משנה שיש לי את תאריך ההתעברות המדוייק בגלל ה-IVF שעברתי). ההבדל היה של יומיים או שלושה, אחרי חישוב שעשינו, והוא בכל זאת התעקש. 

בשלב הזה, בערך, הרופא התחיל לדפוק לי על הבטן כדי שהעוברית תתהפך. כתוצאה מהטפיחות היא התחילה להניע ידיים ורגליים ואמא שלי ואני נדהמנו. לא שלא ידענו שגדל בתוכי איזה יצור, אבל צורת התקשורת הזו הממה אותנו. כשפרצתי בצחוק (היה לי קשה להתאפק) – היא התחילה לזוז ממש. בסופו של דבר, אחרי כמה דקות, היא התהפכה לגמרי, ואני לא בטוחה שיש לי איך לתאר כמה נפלא זה היה! מעבר לכך שכל פגישה עם היצור הזה שאני מגדלת בתוכי מרגשת, העובדה שהיא זזה וחיה וכל זה קורה בתוכי בלי שארגיש יותר מדי – מרגשת עד דמעות. וזה שהיא סרה למרותי וזזה כשצחקתי, כלומר היא מרגישה משהו ממה שאני מרגישה – זה פשוט קסם נפלא שאין כמותו. כל הזמן הזה כשהרופא טפח לי על הבטן האינסטינקט שלי היה לומר לו: די, אתה מציק לה. אבל שיכנעתי את עצמי שזה לטובת שתינו ולמען האמת – זו היתה חוויה מדהימה. במשך כחצי שעה היינו אצל הרופא, צופות במי שתהיה הילדה או הילד שלי, באולטרסאונד ובתלת מימד, מתפעלות כשהיא מניחה ידיים על הפרצוף ומפרשות כל תנועה לסימן (היא מתחבאת, היא מתביישת, היא עייפה). הבדיקה עצמה היתה תקינה. הרופא בדק את העורף, ואת גשר האף שגם הוא עלול להצביע על פגמים גנטיים ועל בעיות, והכל היה בסדר. בסופו של דבר הסיכון הסטטיסטי שלנו ירד פלאים, מ-1:95 ל-1:576. נפרדנו מהרופא וניפגש איתו שוב בקרוב לסקירת מערכות.

 למחרת עשיתי בדיקת דם לסקר גנטי. מדובר בבדיקה שכבר הזהירו אותי שלא לדאוג מהתוצאות שלה מאחר ומדובר בסקר סטטיסטי. עוד אין תוצאות אבל למי שצריכה גם היא לעשות את הבדיקה כדאי לזכור: לעשות את הבדיקה בצמידות לשקיפות, עדיף אחרי ולא לפני, ולהביא את התוצאות של השקיפות כי הם מחברים את כל הנתונים ביחד. ואמנם זו בדיקת דם רגילה בקופת החולים, אבל היא דורשת רישום מדוקדק יותר וקצת יותר פרטים ומידע.

ומה קורה אצלי?

חוץ מהבדיקות אני ממשיכה לגדול. המלתחה שלי משתנה לגמרי לבגדי הריון (ואני נהנית מזה). את רוב הבגדים קיבלתי מחברות ואני מרוצה מכך: כמה שפחות לקנות חדש, לא חסר ציוד כזה שמסתובב באזורינו. ותודה גם למגיבה שהמליצה על כך – מסכימה עם כל מילה שכתבת. ההריון שלי עדיין שמח ומאושר, פשוט ומשעמם (טפו!) ומשום מה מרבית תופעות הלוואי המוכרות מדלגות עלי. אין לי בחילות, וגם המיגרנות נגמרו, ושינויים במצבי הרוח כמעט לא קורים, חוץ מערב אחד שבו זלגו לי דמעות מאיזו סצינה מטופשת בסרט – אבל זה בעיקר שיעשע אותי. מישהי מהמגיבות לפוסט הקודם שאלה אותי איך זה לעבור את כל זה בלי בן זוג, ולמען האמת – אין לי כל כך למה להשוות, כי אני מכירה רק את המצב הנוכחי, אבל איכשהו נראה לי שזה קל יותר. קודם כל – אני יודעת מלכתחילה שעלי להסתדר לבד, לכן אני מכינה הכל מראש, כולל הצטיידות בשוקולד ומלפפונים חמוצים, וכולל הכנת רשת תמיכה המורכבת ממשפחה וחברים. מעבר לכך – יש לי הרגשה שאני מראש מתפנקת פחות ממה שהייתי מרשה לעצמי אם היה לי על מי ליפול, כלומר – להתנפל. עוד לא הגיע היום שבו חסרה לי נוכחות של בן זוג – אבל ייתכן שזה קשור לאופי שלי העצמאי, וכמובן שזה לא כולל צורך מיני עז שמתחיל להצטבר בי. פחדים וחששות היו לי לאורך כל הדרך, וגם עכשיו הם ממשיכים, בערך באותו מינון – לא משהו דרמטי. אבל איכשהו מלווה אותי גם שלווה. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה הריון טיפוסי – הייתי בטוחה לפי כל מה ששמעתי שאהיה הרבה פחות רגועה ממה שאני, ואני כל הזמן מוכנה לשינוי. 

 הפחד העיקרי שמעסיק אותי כרגע, שהוא אולי בכל זאת קצת שונה ממה שהיה, קשור לעניין הפרנסה. במקום העבודה שלי עובדים בשעות הצהריים/ערב. לא ממש משרה לאם. ואני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה מאוד, ולכן עדיין לא יודעת איך אפתור את הפלונטר הזה. אין בכך משהו חדש, ידעתי את זה עוד לפני ההריון, אבל ככל שעובר הזמן גם המשרות הבודדות שהיו בשעות הבוקר – מתבטלות, ואני מניחה שככל שהמועד מתקרב – כך זה הופך מוחשי יותר ומפחיד יותר. עדיין אני מקווה לאיזה פתרון-קסם ומניחה שאאלץ להתמודד עם המציאות בשלב כלשהו. 

ויש עוד עניין אחד קטן. אם אתןם סובלים/ות מרגישות יתר לתיאורים פלסטיים או כאלה שעוסקים בעניינים פחות נעימים, ובכל זאת, משום מה, קוראים את הבלוג, אז קודם כל – כל הכבוד! ודבר שני – אתם יכולים לעצור כאן. באמת. ואם אתןם כמוני מעדיפים לדעת הכל – שתי תופעות בכל זאת מציקות לי השבוע. האחת, מאחר והתחלתי לצרוך ויטמינים להריון (פרנטאל) וברזל, ולמרות שאני מקפידה על ההוראות (להפריד אותם אחד מהשני, להפריד את הברזל ממוצרי חלב ולקחת עם ויטמין סי) – אני מתמודדת עם סימנים של עצירות. זה לא קורה כל הזמן, בעיקר כי אני מתדלקת את גופי במיצי ירקות (בעיקר בשילוב המושלם של גזר-סלק-סלרי-תפוח), בקוואקר ובסובין, עם חיזוקים של שזיפים מיובשים, אבל בימים שזה מצטבר זה פחות נחמד. והתופעה השניה היא כאבים משונים באזור האגן. לא רק שהאגן שלי מתרחב לצורך ההריון והלידה, הוא גם כואב תוך כדי! ובימים ששני הכאבים האלו מתערבבים אני עשויה להיות קצת פחות נחמדה, בלי קשר לשינויי מצב רוח וכדומה. 

 

להמשך הפוסט

ההריון מתבשל – שבוע שמיני

יעל קציר | 19.02.2014 | 19:49

מנסה לבסס את עובדת הריוני לאט ובעדינות. למרות שמדובר בעובדה ממשית, התפישה שלי לגביה נזילה. לא סתם הריון נמשך 9 חודשים, גם אחרי שמחכים ומצפים לו מאוד. זה לא משנה אם זה קורה עם או בלי תכנון – ההלם מלווה את התקופה הזו. בהתחלה זה היה חוסר ודאות: זה באמת זה? אולי פירשתי לא נכון את הבדיקות? אולי הבדיקות משקרות מרוב חומרים הורמונלים שהרופא רשם לי? פרוגסטרון ואסטרוגן – האחד בצורת נרות וגינלים והשני בכדורים לבליעה, פעמיים ביום. אבל הבטא, אותו נתון מספרי שאמר שאני בהחלט בהריון, גם הכפיל את עצמו לאחר יומיים. בדיוק כפי שצריך. (טפו טפו טפו)

ואז נוספו הפחדים. מה אם שוב תהיה הפלה? חששות שמתגנבים למחשבה, גונבים בה חלקות טובות של היגיון, בלי קשר הכרחי למציאות. גם כשהכל מתקדם בסדר, ברור שברגע אחד זה עוד עלול להשתנות ולהתהפך. אז אני לא מאלה ששומרות בבטן, אני מספרת הכל. תוך חצי יום כבר כל מי שמכיר אותי (וגם מי שלא) ידע שאני בהריון. אבל הפחד השפיע עלי בצורה כזו, שכשכולם סביבי שמחו בלב שלם – אצלי היה חצי שמור לדאגה. יש מלים שלא העזתי להוציא מפי, כמו מתרגשת, או שמחה. התחמקתי לתיאורים כלליים יותר כמו איזה כיף זה או נחכה ונראה. אולי גם המבוכה מפסטיבל הברכות שעטף אותי באהבה חמימה ומפתיעה, אולי גם השילוב עם התוכנית שהצטלמתי אליה לפני כמה חודשים ופתאום משודרת דווקא כשאני… -

קשה לפרק פחד לגורמים. במיוחד כשרובו נובע מחוסר שליטה, מאיזה סימן שאלה גדול שתלוי באוויר: האם הכל יילך בסדר? יהיה לי הריון שלם, תקין, שיסתיים בתינוק/ת חי/ה ובריא/ה? ואם אני כותבת את הדברים עכשיו – אני מקבעת את הפחד או מתעמתת איתו? ואם אקבל בהשלמה ובשמחה את ההריון הזה, יהיה לי יותר או פחות מה להפסיד? אבל יום רודף יום, שבוע מחליף שבוע, וכמיטב הקלישאה אני חווה את ההכרה: אני בהריון. ההבנה מתגבשת לאיטה, עם פרצי אושר ורגעי פחד. ואני כבר בשבוע שמיני.

ההתחלה היתה מוזרה, גם בגלל התחושות שלי, אבל גם בגלל שמילאו אותי בפרוגסטרון ואסטרוגן. הבטן התנפחה ונראיתי בחודש רביעי. פעמיים קרה שקמו עבורי באוטובוס ופינו לי מקום לשבת כי "את בהריון, תשבי". מהר מאוד הכאבים בחזה הכריעו וכבר לא יכולתי ללבוש חזיות, וגם רוב הבגדים הרגילים התחילו להיראות עלי מוזר. הרופא רשם לי זריקת פרוגסטרון, בנוסף לכדורים ולנרות, 4 פעמים במשך שבועיים. הלכתי לאחיות קופ"ח שיזריקו לי אותה, כי זו זריקה שנותנים בשריר בטוסיק. באחת הפעמים האחות פיספסה, לא ברור אם פגעה בעצב או שהזריקה לשריר הלא נכון, ובמשך שבוע צלעתי ולא יכולתי לשבת, לשכב או לעמוד בלי כאבים. הרופא במיון רשם לי אופטלגין נוזלי אבל הרוקח לא הסכים בשום אופן למכור לי – מאחר והוא מסוכן בהריון. אז הסתפקתי באקמול. (בדקתי: אופטלגין נוזלי אינו מומלץ בהריון). שבוע אחרי שזה עבר נתקפתי במיגרנה שנמשכה 4 ימים. הפעם כבר לא הלכתי לרופא, נשארתי בבית לנוח והסתפקתי באקמול. קראתי איפושהו ש-70% ממקרי המיגרנה נעלמים בהריון. אבל 5% ממקרי המיגרנה דווקא מתגברים או מתחילים להופיע בהריון, בגלל השינויים ההורמונליים. כנראה שאני במיעוט המיוחד. בינתיים פירשתי זאת כדרך של הגוף להאט אותי, להזכיר לי את המגבלות שהייתי אמורה לזכור לבד: אני בהריון. 

אחרי שנעדרתי כמה פעמים מהעבודה בגלל כל המיחושים האלו, הבוס שלי קרא לי לשיחה. הוא אמר שהוא שוקל להיערך עם איזו מחליפה, או ממלאת מקום, למקרה שאמשיך להיעדר, או אולי אם ארצה להוריד מכמות המשמרות בשבוע. זו היתה שיחה נחמדה ומתחשבת, מצד אחד, כדרכו. אבל אז הוא אמר: בכל זאת, מדובר בהריון בגיל מבוגר. מאותו רגע כבר לא שמעתי כלום. אמרתי לו שיעשה מה שהוא צריך, ויצאתי מהחדר עם חששות חדשים. האם הריון בגיל 40 (עוד שבועיים..) נחשב להריון בגיל מבוגר? האם אני בסיכון לעוד כולירות? קצת מטופש מצידי, מאחר ואין פה שום דבר חדש, ובכל זאת, המלים היכו בי במין הפתעה או עלבון, כאילו לא ידעתי מה הגיל שלי כשהתחלתי עם כל הסיפור.

ההבנה מתרחשת בדרכים משלה, בקצב משלה. אבל השבוע, כשבביקורת רפואית שמעתי דופק לראשונה – זה נחת קצת יותר. בקצב הכפול הזה, בפעימות מהירות ונרגשות, בווליום גבוה שנשמע גם מחוץ לחדר הבדיקה – הצלחתי לתפוס קצת יותר מהמילה הזו, הריון, שהפכה בלתי-מושגת בשנה האחרונה, ופתאום היא כאן, שלי, ממלאה את תוכי ומגשימה את חלומותיי. 

היום אני כבר יותר זמן בהריון מאשר בפעם הקודמת, זו של ההפלה. כבר כבשתי עוד שבוע, ועוד נקודת ייחוס (הספקתי לשמוע דופק, בניגוד לפעם הקודמת בה היתה הפלה יומיים לפני בדיקת הדופק). הבטן הגדולה שלי עומדת לגדול עוד יותר, ועם הזמן אתפוס עוד קצת מהעובדה הבלתי נתפשת הזו, שאני מבשלת עכשיו את ההריון הזה על אש קטנה בתוך הגוף שלי. צומח בתוכי יצור חי שאני אוהבת מעבר לכל דמיון עוד לפני שהייצור קיבל צורה או מין. אני קלישאה מהלכת, אבל אחרי הכל מותר לי. הורמונים וזה, לא?

להמשך הפוסט

ציפיה לילד/ה

יעל קציר | 09.02.2014 | 17:28

מחשבות על ילד/ה

הציפייה לילד יכולה להיות חסרת רחמים. לפעמים זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו, לפעמים זה משהו שבועט אותי לתוך מציאות בלתי נסבלת, ולעתים, אמנם רחוקות, אני שואלת את עצמי אם באמת צריך את זה. זה לא חדש מהיום, זה משהו שמלווה אותי מלפני שהתחלתי לכתוב על התהליך, ואולי הגיע הזמן לפתוח את זה ולשתף קצת. 

למה אני רוצה ילד? ולמה דווקא כזה שעושים לבד? הרי לא תמיד רציתי את זה, היו ימים שבהם חשבתי שתינוק זה משהו שאינו הכרחי. אבל אם נניח הוא נחוץ לי (ומה זה בכלל נחוץ בהקשר הזה?) אולי אני לא חייבת לייצר אותו בעצמי? אני יודעת שאני רוצה ילד או ילדה משלי, אולי כדי שיהיה עוד מישהו בעולם שדומה לי קצת, שיונק ממני. לפעמים אני חושבת שזה ממש לא משהו שחייבים, אבל הגוף שלי צועק: זה כן! זה כן! לפעמים אני אומרת לאנשים סביבי שלא יקרה כלום אם לא יהיה, אבל אז אני רואה איזה ילד של מישהו אחר ויודעת שכן. אני לא יודעת מה יקרה אם לא יהיה לי ילד, זה נראה לי חיים מאוד עצובים, ולא רק לי – גם לילד שלא יוולד לי. ואם הוא יווצר בצורה מעט שונה ממה שחשבתי, ממה שציפיתי, אולי זה דווקא יהיה חיובי יותר. 

בעבר בחנתי אפשרות להורות משותפת. הכרתי 3 בחורים פוטנציאליים אבל לא היתה בינינו כימיה טובה מספיק בשביל קשר משמעותי כל כך. לאחר מכן, כשהייתי במערכת יחסים ידעתי שהרצון שלי בילד עומד בניגוד גמור לרצון של בן זוגי לדחות את ההורות. והעדפתי (אחרי חיכוכים והתלבטויות של שנתיים וחצי) לבחור בהורות יחידנית על זוגיות ללא ילדים. אבל תוך כדי התהליך תמיד מכרסם איזשהו חשש מסויים, מה יהיה אם האחריות הזו גדולה עלי (אני לא באמת חושבת כך, אבל לפעמים החשש מתגנב למחשבותיי), מה יקרה אם הילד יצטרך לדעת מאיפה הוא בא, איך אעמוד בשאלות שיום אחד יהיו לו או לה? לרוב יש לי תשובות לשאלות האלו, כי אני מאמינה שילד גדל לתוך מצב מסויים, ואם המצב הזה מוצג בפניו כמשהו אומלל – הוא יחוש אומלל, אבל אם הוא יקבל תמונה יפה וטובה – הוא יגדל עם פחות חסכים. לדעתי זה משהו שבהחלט אוכל להשפיע, ככל שאהיה יותר שלמה עם החלטותי. אבל עדיין לפעמים אני רוצה שתהיה לילד/ה שלי משפחה גדולה, עם עוד אנשים ללמוד מהם. 

צוואה ביולוגית

ואז שמעתי על הרעיון של צוואה ביולוגית. כלומר, כשהורים מעוניינים לתרום את הזרע של הבן שלהם שמת. הרעיון הזה נראה לי כמו משהו ששווה לבדוק אותו. מה שראיתי לעיני רוחי הוא משפחה גרעינית כפי שכבר הורגלתי לחשוב עליה לאחרונה: אני פלוס ילד/ה. ומסביבה משפחה גדולה ועוטפת: האחים שלי ומשפחותיהם, ההורים שלי – כל אחד עם הצד שלו והחבילה שלו, ואפשרות לסבא וסבתא נוספים, ואולי אף דודים נוספים. גם במצב הזה אין אבא, אבל הפעם ישנו רעיון של אבא. ויש לו סיפור, ויש הסבר למה הוא לא בתמונה, ובעיקר – יש מי שיכול לספר עליו. יש בכך משהו רומנטי, לתפיסתי. לא במובן הקלאסי של המלה, אבל במובן הרחב יותר, שלילד/ה יש שורשים ברורים ונוכחים יותר בחייו/ה. 

אז הלכתי לבדוק את הרעיון. בתוכנית "המערכת" בערוץ 2 (יום שני 10 בפברואר 21:00) תוכלו לצפות במפגש שלי עם עו"ד אירית רוזנבלום מארגון משפחה חדשה, עם אם שילדה בן מתרומה ביולוגית ועם משפחה מקסימה וכובשת שמעוניינת לתרום את הזרע של הבן שלהם, כדי למלא אחר הצוואה שהשאיר. היה מעניין להשתתף בתוכנית, ומקווה שלא יהיה מביך מדי לצפות בכך. במיוחד לאור העובדה שאני אמורה לצפות בתוכנית מחר בעת המתנה לרופא. כי בזמן שהתלבטתי וחשבתי מה לעשות, המשכתי בטיפולי הפוריות מתרומת זרע אנונימית. אחרי הכל, בגילי ברור שאין זמן, וצריך להמשיך לנסות כל עוד אפשר. 

כך, בעודי מתלבטת, נכנסתי להריון. וכל השאלות הקשורות להורות – אם אני רוצה את זה באמת או לא (ברור שכן!), אם אעמוד בכך (עמדתי בדרך הפתלתלה שעברתי, אז איך לא?), אם אני באמת חייבת ילד משלי (המממ… שאלה מורכבת עדיין, אבל כרגע זה הפתרון היותר אפשרי) וכל שאר החששות, מקבלים תשובות פשוטות ומיידיות ומתחלפים בפחדים אחרים: האם הפעם ההריון יחזיק מעמד? האם אצליח להגיע לקו הסיום (או למעשה – לקו ההתחלה) של לידת תינוק/ת חי/ה ובריא/ה? ואם חס וחלילה לא – האם אעמוד בכך? 

האפשרות של צוואה ביולוגית לא מתאימה לכל אחת. היא מורכבת ויש בה רבדים רבים. כך גם האפשרות של הורות יחידנית, של הורות משותפת, וגם – תאמינו או לא – של הורות "רגילה" לזוג נשוי. הורות אינה מתאימה לכל אחד או לכל אחת. אבל אלו מאיתנו שמעוניינים בה – לא יכולים לחיות עם המחשבה על פספוס, על ויתור, או על פשרה. בעצם – אדבר בשם עצמי. אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שלא אהיה אמא. ומקווה שלעולם לא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו, גם לא אחרי הלידה. כי הדבר הכי נורא בעיניי בצוואה ביולוגית, היא ההבנה שההורים למעשה קרועים בין אובדן קשה וקורע לב, לבין רצון להמשיך הלאה. בין הצורך למלא אחר צוואת בנם (או ביתם, במקרה מסויים) לכורח לעמוד למשפט לא רק של שופטי בית משפט, אלא גם של אלה שמתבוננים על התופעה מהצד. 

להמשך הפוסט

בדיקת הריון

יעל קציר | 27.01.2014 | 16:15

עשרה ימים המתנתי בסבלנות. דמיינתי את התאומות שלי, לפעמים שרתי להן שירים ובעיקר נרגעתי מהמחשבה שהן קיימות ומתפתחות בתוכי. ביומיים האחרונים לפני בדיקת ההריון – איבדתי את הסבלנות. הייתי בלחץ, הזמן לא זז, לא יכולתי לחשוב כמעט על שום דבר אחר ורק רציתי שיגיע כבר יום ראשון. בשבע וחצי בבוקר כבר התייצבתי לבדיקת דם, קצת מבולבלת, קצת אפופה משינה ומאוד מאוד לחוצה. בסיום הבדיקה שתיתי קפה בפארק וניסיתי להירגע, אבל פתאום איבדתי את האופטימיות שהיתה בי מאז ההחזרה, במיוחד לאחר ששמעתי ששני העוברים שלא הוחזרו לי – לא שרדו ולא הוקפאו. האם העוברים המוחזרים היו חזקים מספיק כדי לשרוד? 

ככל שהתקרב מועד התוצאות – הציפיה הפכה יותר ויותר קשה להכלה, כמו שכבה דביקה וסמיכה שעוטפת את הזמן. בשעה 11:30 התחלתי לבדוק את האתר, אבל רק ב-12 הגיעו התוצאות. למרות שידעתי שהבדיקה היא כמותית, הופתעתי מכתב החידה והתקשיתי לפענח. יכול להיות שאם לא הייתי לחוצה – הייתי מבינה את זה יותר בקלות. אבל במצבי, ומאחר והייתי בעיצומה של נסיעה באוטובוס, התקשיתי לפתור את התעלומה ושלחתי את התוצאות לכמה חברות. 

מצד אחד, מתחת למלה תוצאה מופיע מספר. מצד שני – מימין למטה מופיעה המילה נגטיב. במסך הסלולרי, המילה נגטיב בלטה לי יותר מהכל. זה לא הגיוני, חשבתי. לא יכול להיות. אין שום סיכוי שאני לא בהריון! למה לעזאזל כתוב שזה שלילי?! גם אחרי שחברה שלחה לי תשובה מלאת סימני קריאה, וכתבה שהיא בוכה מהתרגשות, ומזל טוב וכל זה – עדיין סירבתי להאמין. אמא שלי ישר בדקה גם היא בכל האתרים האפשריים. 64.4 זו תוצאת הריון של שבוע שלישי או רביעי, היא בישרה. והשלילי שם למטה זה למעשה מקרא, שאומר שפחות מ-5 זה שלילי. ועדיין, סירבתי לקבל את זה. התקשרתי לרופא שלי, אבל הוא עוד לא חזר מחו"ל. התקשרתי לאסותא, תכף תחזור אליך אחות. שוב – המתנה. כשעתיים לאחר מכן האחות התקשרה אלי ובישרה: מזל טוב, את בהריון! תבואי מחרתיים לבדיקת בטא נוספת, ונוודא שהערך מכפיל את עצמו. 

גם היום, יום שלם אחרי, אני עדיין מתקשה לעכל את הבשורה. קרוב משפחה אמר לי, שכמה שמחכים כבר לשמוע את הבשורה ומצפים להנות ממנה – פתאום כשזה מגיע, זה מדלג על האושר ומייד הופך לחרדה. כל כך הזדהיתי עם הקביעה הזו אתמול! יכול להיות שזה קשור לעובדה שלפני כחצי שנה כבר הייתי בהריון. חודש שלם ידעתי שמתפתח בי עובר, שמחתי וציפיתי ונהניתי מכך, ובבת אחת, בשטף דם אחד, זה נגמר. יומיים לפני האולטרסאונד הראשון לבדיקת דופק. עכשיו אני רוצה קודם כל להגיע לשבוע 8 ולשמוע דופק, בתור התחלה.

אז כרגע אני שמחה, מאושרת, וזורחת – אבל זהירה (בדרכי) וחוששת, מעט חרדה, ומקווה מאוד מאוד שההריון הזה יישמר ויסתיים בעוד כ-8 חודשים בלידה של ילד/ילדה/ילדות/ילדים בריאים, חכמים ויפים. טפו. בערב אהיה שוב אצל הרופא ("הצליח לנו!") שיתן לי עוד קצת תמיכה הורמונלית, מחר בדיקת בטא נוספת, וכך כנראה אעבור צעד צעד, כל יום ומה שהוא מביא איתו.

 

 

 

 

להמשך הפוסט

שאיבת ביציות והחזרת עוברים

יעל קציר | 19.01.2014 | 16:25

כל אחת מאתנו חווה את הדברים האלו בצורה אחרת. יש כאלו שנקלטות במהירות ובקלות, ויש שבתהליך ארוך ומתמשך יותר או פחות. יש שכואב להן יותר או פחות, ויש גם הבדלים בקושי או בקלות שאנחנו תופסות את כל זה. וגם כשאת חושבת שהבנת איך זה עובד, זה עוד נתון לשינויים תפיסתיים. אצלי, דברים רבים השתנו במהלך התהליך הזה. חשבתי שהתורם יהיה מחו"ל – ובסוף עברתי לתורם ישראלי. חששתי מאוד מהפריה חוץ גופית – והנה עברתי אותה בשמחה ובקלות. אפילו הפחד האחרון, מתאומים/ות, כבר פחות מפחיד אותי. ובעיקר – חשבתי שכל זה נורא מסובך וקשה ומתיש, היה אפילו שלב שלא הבנתי איך נשים עוברות את זה לאורך זמן, אבל כרגע, בנקודת הזמן הזו לפחות – גם המחשבה הזו נראית לי נאיבית.

אז אחרי שחשבתי שהזרקתי לעצמי את כל סוגי ההורמונים האפשריים, הגעתי לאסותא לשאיבת הביציות. פקידת הקבלה הראשונה שאלה אותי משהו בלחישה. "מה?", עוד לחישה. "מה?!", לחישה נוספת שאותה הצלחתי לפענח: "את עם או בלי בן זוג?". מסתבר שיש נשים שרגישות לשאלה הזו. לאחר עוד כמה שאלות עברתי לפקידת קבלה אחרת. הנחתי על הדלפק את מיכל הזרע הגדול, אותו אספתי מבנק הזרע "סופרם". היא שואלת: "זה זרע סופרים?", "בשבילי רק משוררים", עניתי.  לצערי היא לא הבינה, והמשיכה להתעקש על זרע סופרים עד שאחת האחיות תיקנה אותה. 

השעשוע מהסיטואציה לא עבר, גם במהלך ההמתנה. התיישבתי על מיטת בית חולים, מתלוצצת עם מלוויי. בשלב מסויים נדרשתי להחליף לבגדי ניתוח (החלוק עם הפתח מאחור? אז הוא יותר ארוך ויותר סגור משחשבתי), לגרוב שקיות ניילון (ותודה לחברה שהמליצה לי להביא גרביים חמות), ולדחוף לעצמי שני נרות בתחת – כדי שלא אסבול מכאב מאוחר יותר. סניטר בא לאסוף אותי לחדר ניתוח, סוחב את המיטה איתו (קומי, את עוד יכולה ללכת), שם קיבלתי כובע-ניילון לחבוש על הראש, הרופא בא להגיד שלום ויאללה, נכנסים.

זה לא נראה כמו חדר ניתוח. שתי אחיות יושבות למרגלות כסא-גניקולוג גדול, מרדים אחד לצד הכסא, ואדם נוסף מלבד הרופא שלי. בצידי החדר – חלון למעבדה, שם הייתי צריכה להזדהות (שלא יהיו טעויות עם המנה, כן?) ומשם – לכסא. המרדים חיטט וחיטט עד שמצא וריד, זה היה החלק היחיד הכואב בכל הסיפור. בסדרות בית חולים תמיד מבקשים לספור לאחור, אבל כאן פשוט המשיכו לדבר מסביבי עד שבשנייה או שתיים הכל נכבה. חברות אמרו לי שאיך שארדם – מייד אתעורר, אבל דווקא חשתי כאילו ישנתי זמן רב. שלב ההתאוששות היה מהיר, אבל אני זוכרת כבדות כלשהי, וכל הזמן הזה חיוך ענק היה מרוח על פני.

לאחר כמה דקות (כבר בחדר) הגיע הרופא שלי, אמר שהוציאו 6 ביציות, רשם כל מיני תרופות לקחת, נתן כל מיני הוראות שמייד שכחתי (מזל שהמלווים שלי היו פחות מטושטשים ממני) והמשיך לתוכניות השבת שהרסתי לו. בשלב הזה אכלתי מעט, שתיתי, וכשהתאוששתי קצת – ניגשתי להשתחרר. שם הזכירו לי שעלי לשתות 3 ליטרים מים היום, והסבירו שוב על התרופות שעלי לקחת (כדורים שהם נרות וגינלים – פעמיים ביום, וכדורים לבליעה – פעמיים ביום) כדי להכין את הרחם להחזרה ולקליטת העוברים. מדובר בתרופות המכילות פרוגסטרון, ועד כמה שידוע לי בשלב הזה יש סוגים רבים ושונים שאפשר לקחת, בדרכים שונות (בליעה, הסנפה, ספריי ונרות). התופעה המיידית של התרופות האלו, לפחות עלי, היא בטן הריון של חודש חמישי, שהתלבשה עלי תוך יום. קצת מביך, די מכביד, אבל אפשר לראות זאת גם כחזרה גנרלית. למחרת כבר בישרו לי ש-4 ביציות הופרו, ותיאמו החזרה. 

החזרת הביציות כבר לא נעשית בהרדמה, אלא בערנות מוחלטת. הדבר היחיד שצריך לפני כן זה למלא את השלפוחית, ומאחר והרופא שלי איחר קצת – זה היה החלק הקשה בכל העניין. לפני ההחזרה שוב לבשתי את החלוק הסקסי, והרופא התייעץ אתי לגבי מספר הביציות להחזרה. החשש שלי מתאומים גרם לי לשאול שוב אם אפשר להחזיר רק אחד, אבל הוא קבע שוב – לא מחזירים פחות משניים. ואז קרה דבר קסום: באולטרסאונד ראיתי את הצינורית מוחדרת לרחם, ואיך נורית ממנה נקודה זוהרת אחת, ונשארת בפנים. מייד נורית פנימה עוד נקודה זוהרת, הצינורית יוצאת, והן שוכבות שם בפנים, שתי נקודות זוהרות, שתי העובריות שלי (זיגוטות, למען הדיוק), ובבת אחת הפסקתי לפחד מללדת תאומים. אחרי שראיתי את זה קורה – נקשרתי לשתיהן, ואני מאוד מקווה ששתיהן יחזיקו מעמד.

מאז החיוך לא מש מפני, גם אם מדי פעם מעט כואב, גם אם צריך לחכות שבועיים עד שיודעים, גם אם הבטן המוגזמת שלי נראית מבעד לכל בגד אפשרי – אני משוחחת איתן (בלב), משכנעת אותן להישאר, להשתקע, מספרת להן כמה נעים יהיה לנו ביחד, מתכננת לנו תוכניות בשלישיה, מפנטזת ובעיקר מקווה. נשאר עוד שבוע (ויום) לחכות, תוך העמסת הורמונים. נראה מה יהיה.

 

 

להמשך הפוסט