פוסטים בנושא: חד הורית

הכנה ללידה עם אמא

יעל קציר | 02.08.2014 | 11:45

דמיינו חדר ובו יושבים 8 זוגות. 8 נשים בהריון מתקדם, שרועות על כריות-הנקה על הרצפה, מלוות בבני זוג שמחזיקים להן את היד, מלטפים להן את הבטן ומביטים בהן בעיניים כלות או חוששות מדי פעם. גם אני אחת מ-8 הנשים האלו, אבל בן הזוג שלי לאירוע היא אמי. המלווה-אישה היחידה בחדר. האירוע הוא מפגש ראשון מתוך ארבעה של הכנה ללידה. למה ארבעה מפגשים? (הרי רוב ההכנות ללידה מסתפקות בשני מפגשים) כי בחרתי ללכת לקורס מיוחד להכנה ללידה בשיטת התחנות של שירלי בנטואיץ'. שירלי היא מורה ליוגה, ואחרי שני שיעורי יוגה הריון אצלה, אליהם הלכתי בעיקר כדי לשמוע על שיטת התחנות המיוחדת שלה, הפכתי פתאום מהריונית שחוששת מהלידה ונוטה לכיוון של ניתוח קיסרי – לאחת שחושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעשות את זה. 

שירלי היא מורה ליוגה, מדריכה להכנה ללידה ודולה. ככזו, יש בה את השילוב המקסים של קוקואית-הזויה עם רגליים על הקרקע. מצד אחד – אפשר לשמוע ממנה משפטים כמו "כאב בלידה זה דבר טוב, את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שהלידה מתקדמת", ומצד שני – היא מאמינה שהלידה הפעילה צריכה לקחת אותנו עד לשלב שבו ניקח אפידורל ("אל תגידי לי שאת רוצה לידה טבעית. בשביל מה את צריכה להוכיח שאת גיבורה? עזבי אותך. כל מה שתעשי זה טוב עד לאפידורל, עד לרגע שאת לא יכולה יותר. ואם לא תוכלי או לא תספיקי לקבל אפידורל – לפחות אז יש לך כלים לעבור את זה בשלום"), היא חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות כשמגיעים לחדר הלידה הוא לפתוח בקבוק יין ולהרים כוסית. כל הזוגות נראו מזועזעים למדי כששמעו על כך, אבל בעיניי זה כל כך מצא חן, שהחלטתי שהיא מורה כלבבי ובשביל זה שווה להשקיע קצת כסף ושני שיעורים נוספים.

אז הגענו, אמא ואני, למעוז הזוגיות. את כל התרגילים בהכנה ללידה שירלי מלמדת את שני בני הזוג לעשות. למה? משתי סיבות. האחת – מי בכלל זוכרת בזמן הכאב מה לימדו אותה? תפקיד בן הזוג הוא לפקס אותה ולהזכיר לה. והשניה – בני הזוג לרוב חסרי אונים כשזה מגיע ללידה. האישה סובלת, מתפתלת מכאב, צועקת, נאנחת, מאשימה או בוכה, והם צריכים לתמוך. איך לתמוך? אין חוברת הפעלה, כל אישה וכל לידה היא אחרת, אז הם מתרוצצים מצד לצד בחדר ומטריפים את האישה אפילו יותר. ברגע שהם הופכים שותפים לתרגילים, ובחלק מהתרגילים תפקידם הוא לתמוך – בחיבוק, בהושטת יד ועוד – הם מקבלים תפקיד פעיל ואחריות וחוסר האונים מתפוגג קצת. 

לידה היא, בעיקרה, עניין של נשים. מעורבות בה חוויות של כאב שמי שלא עבר אותן – לא יידע מה זה. מעורבות בה גם הפרשות גוף, לא עלינו, ושינויים פיזיים שמשפיעים על איברים אינטימיים בגוף. עד לפני לא הרבה שנים, לידה היתה עניינן של נשים בלבד. הרה ומיילדת. לפעמים אמא שלה. לפעמים אישה אחרת. זה לא היה עסק לגברים ואלה נאלצו להמתין מחוץ לחדר. השינוי החל ברגע שהגיעו גניקולוגים (רופאים-גברים) שהשתלטו על העסק קצת, וכמובן עם השינוי במבנה המשפחתי, שיתוף הגבר גם בתפקידיים "נשיים" והסתכלות על זוגיות והורות כעל שותפות. אז הגבר הפך מעורב יותר ויותר, והיום – אין כמעט גברים שמוותרים על לקחת חלק בחוויה המפעימה הזו של הלידה. 

כשאני מסתכלת על הנשים בחדר ההכנה ללידה, ועל בני זוגן, ועל מחוות הגוף האוהבות ביניהם, אני מודה שעובר בי גל של קנאה. גם אני הייתי רוצה שיהיה לצידי מישהו שזה "בסדר" לתת לו לגעת באברים האינטימיים שלי. בהתחשב בכך שלדברי שירלי בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות לעודד ייצור פיטוצין טבעי של הגוף (פיטוצין הוא ההורמון שגורם להתכווצויות הרחם הידועים בכינוי צירים), ומה שמעודד ייצור פיטוצין לדבריה זה עיסוי פטמות, נשיקות עם לשון וחירמונים – לא נראה לי שאמי תהיה השותפה המתאימה לכך. או כמו שאמי אמרה: את עוד תתבעי אותי על הטרדה מינית! אבל כששירלי שואלת את כולם אם יש להם משהו לספר או להגיד או לשאול, ואמי מספרת על החוויה שהיתה לה בלידה הראשונה שלה, אתי – אני יודעת שאין שום גבר-מנשק-מעסה-פטמות שבעולם שהייתי רוצה שיהיה אתי בחוויה הזו. רוצה אך ורק את אמא! 

אמי הגיעה לחדר הלידה בשעות הבוקר. אבי חיכה בחוץ ואמרו לו – אתה יכול ללכת לעבוד, זה ייקח הרבה זמן. מייד כשהגיעה נתנו לה זירוז, והצירים החזקים של הזירוז כאבו לה מאוד. לידה שכבה מישהי שצרחה "תוציאו את זה ממני, אני כבר 18 שעות פה ולא יכולה יותר!" ואמי חשבה לעצמה – זה הולך לקחת הרבה זמן, אז כדאי שלפחות אנסה להירגע תוך כדי. היא הצליחה בכוחות עצמה לנשום נשימות עמוקות, להירגע ולנוח בין ציר לציר, כשהיא שוכבת על הצד (ולא על הגב!). הלידה התקדמה מהר מהמצופה ותוך פחות משלוש שעות כבר הייתי בחוץ. כשאבי חזר מחוסר יכולת להתרכז בעבודה אחרי שעתיים וחצי – כבר בישרו לו מזל טוב, יש לך בת. אמי שיתפה בסיפור את הזוגות בהכנה ללידה ואיחלה לכל הנשים לידה כזו, כמו שהיתה לה. אה, וכבר ציינתי שכל זה היה בלי אפידורל? 

מאחר ואני יודעת מחברות שלידה עשוייה להיות עסק ארוך, ומאחר ואמי ואני לפעמים קצת נלחצות ובכל זאת – אנחנו אמא ובת, ביקשתי מגיסתי שתצטרף אלינו גם היא ללידה. גיסתי עברה כבר שתי לידות, היא האישה הכי קולית שאני מכירה, תמיד עם חוש הומור ומצב רוח טוב וראייה חיובית (אבל כזו שמצליחה להדביק ולא לעצבן). להערכתי – ביחד אנחנו צוות מנצח. מצד אחד התמיכה וההכלה ויכולת ההרגעה של אמא, מצד שני ההומור והקלילות של גיסתי. אולי אפילו אצליח לעבור את האירוע הזה בשלום. אבל עד אז – אני צריכה להתמודד עם הכנה ללידה שבה מלמדים אותי ואת אמי לעשות תנועות מגונות (סיבובי אגן, עיסויי עכוז) תוך חיבוקים, הצמדת מצח למצח ונשיקות צרפתיות. כמובן שמתוך כל התרגילים להכנה ללידה ניקח את אלו שנרגיש עימם נוח, אבל היי – לפחות נצחק כל הדרך עד שנגיע לשם. ובתקופה שכזו, אין ספק שזו אתנחתא נחוצה ביותר.

להמשך הפוסט

פירפורי אהבה בחודש חמישי

יעל קציר | 13.05.2014 | 21:59
 

רם סמוכה, לבבות חתונה, 2001

 
תמיד הייתי קלה להתאהב. מאז הגן אני מכירה את הרגש הזה, על פירפוריו השונים. לא תמיד צריך שיהיה מישהו ממשי בצד השני, כבר התאהבתי ממכתב מרגש, ממשפט ששמעתי, מסיפור שקראתי. הדמיון שלי יודע להשלים את החסר ולצקת לתוכו ציפיות רבות.
בימים האחרונים אני חווה את ההתרגשות הזו כלפי זו שגדלה בתוכי, ברגעים החדשים בהם אני מרגישה אותה פתאום. המגע שלה אינו אחיד. לפעמים הוא מרפרף כמו משהו שמדגדג אותי מבפנים, וזה מצחיק וגורם לי לרצות לגרד את האזור כדי להעביר את הדיגדוג, למרות שאני מעדיפה שהוא יימשך. לעתים זה מין כאב חד ממוקד שמרוקן ממני את האוויר בשניה, שולח את ידי ללטף את האזור כדי להרגיע. ולפעמים, כמו לפני כמה דקות, אלה דפיקות קטנות, מעין פעימות, שאני מניחה עליהן את ידי ומרגישה אותן גם מבפנים וגם מבחוץ. התחושה הזו, של הבטן המתהפכת, ממלאת אותי ומחניקה את גרוני, זו אותה התחושה של התאהבות. כשמשהו חדש מתחיל וכל העולם נפתח. כשהכל אפשרי ומאום עוד לא התקלקל. כשכל מה שמזין את הרגש זו פנטזיה אחת גדולה. זה הריגוש ששלח אותי לדייטים בעבר, זה הזיכרון שנותר אצלי מכל כך הרבה אכזבות, וזה הדבר שגורם לכל סיכון להפוך לכדאי מבחינתי.
אבל עכשיו, בסיטואציה הנוכחית, אלו גם הרגעים בהם חסר לי מישהו לחלוק איתו. ולא מאוד משנה מי. זה יכול להיות האבא שלה, זה יכול להיות בן זוג שאין לו עדיין כל קשר איתה, וזו יכולה להיות חברה. העיקר שיהיה אדם שאכפת לו ממני, שאוכל לומר לו: עכשיו, היא זזה עכשיו, תרגיש – הנה פה. והאהבה שאחוש באותו הרגע תקבל ביטוי מול מישהו שכבר קיים, שכבר רואים אותו ומרגישים את נשימתו לידי, ושומעים את קולות ההתפעלות שלו גם. 
הרי עוד מעט, לא עוד הרבה, היא תצא החוצה ותעשה את כל התנועות האלו כשהיא הומה בידיי. אבל עד אז, אני צריכה לחלוק איכשהו את כל הרגש הזה שמפלח את בטני פתאום. התחלתי היום את השבוע ה-20 להריון. אמצע הדרך. רק עוד יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר ואני שם.
 
מוזר. עד שהרגשתי אותה עוד שמחתי בהיותי לבד. אני עדיין מתענגת על רגעים מסויימים, כמו למשל השלב הזה כשאני במיטה, מנסה להירדם, מוקפת בכריות ומסדרת אותן בתנוחה שתהיה לי נוחה, בלי אף אחד שייכנס לי למרחב. אבל ההזדקקות לעוד אדם לצידי מגיעה גם כשאני מנסה להתגלגל החוצה מהמיטה, להרים את עצמי על בטני הגדלה, וכאב מפלח את גבי בכל צעד. על יתר הדברים אני מתגברת מאוד בקלות: אין לי מצבי רוח, החשקים שלי ניתנים לדחייה או לחלופין להיערכות מראש, יש לי עזרה ותמיכה מכל הכיוונים ואני נהנית מאוד מרגעי הבדידות האחרונים שנותרו לי עד ללידה. אבל הצורך לחלוק את כמויות האהבה שאני חשה כלפי העוברית הזו עוד טרם נולדה – מפתיע אותי בעוצמתו ובבהירותו הפתאומיות. 
לפני יומיים ציינו בארצות הברית את יום האם. פוסטים מרגשים של אמהות לבנותיהן מילאו את קירות הפייסבוק, והדביקו גם אותי בהוקרת התודה על התפקיד, עוד בטרם התחלתי למלאו. סימון דה בובואר אמרה "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". אני חושבת שברגעים אלו אני כבר נעשית אמא, עוד בטרם בתי נולדה.
להמשך הפוסט

סקירת מערכות: והזוכה הוא… היא…

יעל קציר | 11.04.2014 | 13:15

 

השעות חלפו לאט, התחושה היתה שהשעון נעצר בכלל. ברגעים האחרונים הייתי כבר פקעת עצבים ולא יכולתי לחכות בסבלנות. אין ספק שכל תהליך ההורות הזה, עד היום, העביר אותי כמה וכמה שיעורים בדחיית סיפוקים, לא שזה מלמד אותי משהו כרגע. חדר ההמתנה היה עמוס וחששתי שמא יקראו למישהי אחרת לפניי. ההורים שלי היו עסוקים בשיחת השלמת-פערים, הם לא נפגשו כבר הרבה זמן וציחקקו על כך שאישה בת 40 הולכת לרופא עם ההורים שלה. אחרי בדיקת השקיפות העורפית, שהיתה כה מרגשת, החלטתי להזמין גם את אבא להצטרף לסקירה הראשונה, ולהיות איתי ברגע בו אדע אם יש לו נכד או נכדה. 

כשנכנסנו לרופא היו רק 2 כסאות למלווים, אז נעמדנו שלושתנו בחוסר נוחות, עניתי על שאלות והוצאתי את הטפסים שהיו אתי – תוצאות בדיקות קודמות, תאריך IVF, הפניה לסקירה ותמונות מהשקיפות. כשהרופא אמר שייתכן שהבדיקה תהיה וגינלית ולא רק בטנית השתדלתי לא להסתכל לאבא שלי בעיניים והלכתי לרוקן את השלפוחית. כשחזרתי אבא שלי התחבא מאחורי הקיר בזמן שאני מסתדרת ומתארגנת על הכסא, ונעזרת בחתיכת נייר לכיסוי אבריי. הרופא הכניס את מה שצריך לתוכי, התמונה עלתה, וקראתי להורים שייכנסו. מתאמצת מאוד לשכנע את עצמי ואותם שזה לחלוטין טבעי, מה שקורה בחדר הקטן והחשוך הזה. 

היה מאוד קשה לתפוס את העובר. בהתחלה ראינו מוח – בבירור, בחלוקה לאונות, ומדי פעם זז איזה איבר והרופא הכריז: הנה יד ימין, או: הנה יד שמאל. די מהר הבנתי שאאלץ לסמוך עליו, כי אני ממש לא מצליחה לזהות מה רואים על הצג. הסימנים השחורים-לבנים-אפורים על המסך זזו והתחלפו, ונזכרתי איך בנסיעות לטיולים ארוכים בילדותי אהבתי לבהות בעננים ולפענח בהם צורות. הנה הלב, הנה הקיבה, אמר הרופא בעוד אני רואה דובי ומכשפה חמודה ופנים מוזרות. מדי פעם כשהופיעו אצבעות – זיהיתי והתלהבתי, אבל הציפייה לגלות אם יש לי בן או בת מנעה ממני את תחושת ההתלהבות. רציתי לדעת כבר! חיכיתי שהוא יגיע לשם אבל העובר היה במנח עכוז בלתי אפשרי, עם הפנים לגב שלי, והרופא התקשה לעבור על האיברים שהוא חיפש. 

בשלב מסויים הוא עבר לבדיקה בטנית, תוך שהוא שואל אם עברתי פעם ניתוחים ברחם, כי הרחם שלי מאוד גבוה משום מה. אין לי מושג מה זה אומר, זה הסביר קצת למה הבטן שלי כל כך גדולה, אפילו יותר גדולה משל חברות בחודש שישי, אבל לא הצלחתי להבין אם זה בעייתי, מעבר לעובדה שהיה ממש קשה לראות. השלפוחית שלי התמלאה שוב, והיה צריך לעצור הכל, להתלבש, לצאת החוצה, להשתין, לחזור להתפשט, לכסות עצמי שוב בחתיכת הנייר – וכל זה כשההורים שלי מתנועעים בחוסר נוחות מעבר לקיר. אם הייתי יודעת שזה יהיה כך – יתכן שהייתי בוחרת ללכת לבד. מצד שני – המון חברות אמרו לי שזו הבדיקה הכי מרגשת, אז למה שהוריי לא יתרגשו ביחד איתי? 

בשלב מסויים שמתי לב שעברתי להתייחס לעובר כאל זכר, ותיקנתי מהר את דבריי. הרופא שאל למה החלטנו שזו בת, ואמרתי שעד שלא רואים בולבול מבחינתי זו היא. אחרי שרוקנתי את השלפוחית פתאום האיברים נראו בבירור יותר, והתחלנו לספור אותם אחד אחד, עד שהרופא הכריז: צדקתם, זו באמת בת! שלושתינו נשמנו לרווחה. לא יהיו מריבות על ברית – כן או לא, לא תהיה אכזבה. הבדיקה היתה תקינה, יש לי תינוקת והכל בסדר.

אני מנסה לבחון עם עצמי, לברר ולחשוב – למה כל כך חשוב לי שזו תהיה בת ולא בן? אני יודעת שאיפושהו, עמוק בפנים, זה לא באמת משנה, ואוהב את מה שיהיה באותה עוצמה, אבל בכל זאת יש לי העדפה ברורה. מאיפה זה בא? מאוד קשה למצוא תשובות לשאלה הזו. אלה הדברים שהצלחתי להודות בפני עצמי עד היום: קודם כל, אני מניחה שמדובר בנטייה נרקסיסטית בסיסית לשכפל את עצמי. מאז ומתמיד כשדמיינתי את הילדה שלי – דמיינתי אותה בדמותי, כפי שהיא משתקפת מתמונות ילדותי. אני לא חושבת שזה בהכרח מעיד עלי שאני מאוהבת בעצמי (כי תאמינו לי, אני לא), אבל מי לא מתרפקת על זכרונות הילדות שלה בחיבה? במיוחד מאחר והיתה לי ילדות באמת עשירה: הייתי הילדה הראשונה להוריי, הנכדה הראשונה לכל סביי וסבתותיי (והיו לי הרבה, גם את אלה של אמי), והילדה הראשונה של המשפחה – עד שנולד אחי כשהגעתי כמעט לגיל 5 המופלג. מבין שנות הבלעדיות הקסומות – ביליתי 3 עם הוריי ביפן, בתקופה בה כמעט לא היו זרים במדינה, וכילדה לבנבנה עם תלתלים בהירים שמקשקשת יפנית שוטף זכיתי להיות אטרקציה. כך שהרצון הקמאי להחזיר לחיים את הילדה המתוקה ההיא נראה לי אך טבעי. אבל לא יכול להיות שזה כל העניין.

השבוע הבנתי דבר נוסף. הקשרים שלי עם נשים במהלך חיי הרבה יותר פתורים מאשר קשריי עם גברים. זו אמירה כוללנית מאוד, וכמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אבל עם נשים והומואים יש לי דיבור הרבה יותר קל, עמוק ונכון לי מאשר עם גברים – שם לרוב זה נתקע סביב משיכה או פלירטוט או משהו מגמגם כזה. הפחד שמא יהיה לי בן ולא אדע איך לפתח איתו את הקשר הפתוח והיפה שכבר יש לי עם לא מעט נשים בחיי ככל הנראה הביא לרצון שלי לבת. וזה אף פעם לא רק זה, אבל איכשהו, כשיצאנו מהבדיקה ואבא שלי העיר שזה הרגיש לו קצת כמו גילוי עריות – הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, ושמחתי עוד יותר על שההריון הזה זימן לי בת. 

להמשך הפוסט

מה זה בכלל שקיפות עורפית

יעל קציר | 02.04.2014 | 20:20

 את התור לשקיפות העורפית קבעתי כמעט חודש מראש. אמרו לי שחשוב למצוא את הרופא שמתאים לי ושעדיף לתאם מראש – אחרת לא יהיו תורים. היו כמה ימים של בלבול, בהם תהיתי איך מוצאים רופא לשקיפות עורפית ולפי מה בוחרים, אבל סטטוס אחד בפייסבוק שהניב לא מעט תגובות ענה לי על כל השאלות. הרופא צריך גם את הציוד המתאים וגם הכשרה לביצוע אולטרסאונד. נשים רבות ממליצות על הרופא שהן היו אצלו (והיו כמה הצטלבויות בין ההמלצות), כמובן שהיתה חלוקה בין אלו שפנו לרופא פרטי לאלו שהלכו לרופא מהקופה (אני העדפתי רופא מהקופה) ובסוף בחרתי ברופא שהיו עליו הכי הרבה המלצות, שאמרו עליו שהוא גם חתיך, ושבמקרה מקבל גם בקליניקה מול הבית שלי. כשהתקשרתי לקבוע תור שאלו אם אני רוצה כבר לקבוע גם את הסקירה הראשונה אצלו – וכך עשיתי. 

הבדיקה נקבעה לשעה 22:00 בערב. ככל הנראה כך מקובל בבדיקות אלו. קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שרוב הנשים בהריון מתקשות להישאר ערות בשעות אלו, במיוחד בטרימסטר הראשון. לפני הבדיקה גיגלתי קצת כדי לבדוק מה בדיוק אמור לקרות בפגישה. בכל התוצאות מצאתי פירוט טכני על הבדיקה: אולטרסאונד שבודק את עובי הנוזל השקוף שבעורף העובר, ככל שהוא עבה יותר – עלול להעיד על מחלה גנטית כלשהי, כולל תסמונת דאון. ולא מצאתי בכלל תיאורים של נשים שעברו את הבדיקה. מצד אחד – זה מעודד, כי המשמעות היא שהבדיקה אינה דרמטית. מצד שני – ממש רציתי לדעת מה לעזאזל קורה שם. חברות שלי העידו שמדובר בכמה דקות של בדיקת אולטרסאונד, ותו לא. 

אז מה באמת קורה בשקיפות עורפית?

אחרי כמה דקות של המתנה מחוץ לחדר הרופא, תוך שאנחנו שומעות בווליום גבוה את הדופק של העובר של מי שבפנים ומקבלות הקדמה למה שצפוי לנו, נכנסנו – אמא שלי ואני – לבדיקה. בשלב הראשון ישבנו מול הרופא וענינו על שאלות. איזה שבוע, מה מועד ההחזרה, אילו בדיקות עשיתי כבר, מחלות גנטיות במשפחה, ושאר שאלות כלליות. הוא שאל אם בכוונתי לבצע בדיקת מי שפיר והמליץ מאוד לעשות את הבדיקה. הסביר שאמנם קיימת בדיקת דם חלופית, אבל היא גם מאוד יקרה (כ-5,000 ש"ח לפי מה שהבנתי) וגם לא מכסה את כל המחלות האפשריות. הוא גם פירט לגבי השקיפות העורפית – באיזה סיכון לתסמונת דאון העובר שלי נמצא כרגע, בהתחשב בגילי ובנתונים דומים, ואמר שלפי השקיפות נדע אם הסיכויים עולים או יורדים. הרופא היה מאוד נחמד ונעים (ובאמת חתיך!) ועברנו לחלק העיקרי של הבדיקה.

על כסא הגינקולוג, בדיקת אולטרסאונד מהבטן. אמנם זו לא היתה הבדיקה הראשונה שלי מהבטן, אבל עדיין – התרגשתי. הוא איתר מייד את העוברית הקטנה ואת הדופק, אבל התלונן שהיא שוכבת עם הגב אלינו (עם הפנים לגב שלי) ושהוא צריך שהיא תסתובב. שיהיה ברור: בשלב זה ובמהלך כל השקיפות, עדיין לא ברור מה מין העובר. הרופא התייחס אליו כאל זכר, ואני התייחסתי אליה כאל נקבה, במהלך כל הבדיקה. בכל מקרה, הוא מדד את האורך שלה והצהיר שאני לא בשבוע 12 כפי שאמרתי אלא בשבוע 11 וכמה ימים, לפי גודל העובר (ולא משנה שיש לי את תאריך ההתעברות המדוייק בגלל ה-IVF שעברתי). ההבדל היה של יומיים או שלושה, אחרי חישוב שעשינו, והוא בכל זאת התעקש. 

בשלב הזה, בערך, הרופא התחיל לדפוק לי על הבטן כדי שהעוברית תתהפך. כתוצאה מהטפיחות היא התחילה להניע ידיים ורגליים ואמא שלי ואני נדהמנו. לא שלא ידענו שגדל בתוכי איזה יצור, אבל צורת התקשורת הזו הממה אותנו. כשפרצתי בצחוק (היה לי קשה להתאפק) – היא התחילה לזוז ממש. בסופו של דבר, אחרי כמה דקות, היא התהפכה לגמרי, ואני לא בטוחה שיש לי איך לתאר כמה נפלא זה היה! מעבר לכך שכל פגישה עם היצור הזה שאני מגדלת בתוכי מרגשת, העובדה שהיא זזה וחיה וכל זה קורה בתוכי בלי שארגיש יותר מדי – מרגשת עד דמעות. וזה שהיא סרה למרותי וזזה כשצחקתי, כלומר היא מרגישה משהו ממה שאני מרגישה – זה פשוט קסם נפלא שאין כמותו. כל הזמן הזה כשהרופא טפח לי על הבטן האינסטינקט שלי היה לומר לו: די, אתה מציק לה. אבל שיכנעתי את עצמי שזה לטובת שתינו ולמען האמת – זו היתה חוויה מדהימה. במשך כחצי שעה היינו אצל הרופא, צופות במי שתהיה הילדה או הילד שלי, באולטרסאונד ובתלת מימד, מתפעלות כשהיא מניחה ידיים על הפרצוף ומפרשות כל תנועה לסימן (היא מתחבאת, היא מתביישת, היא עייפה). הבדיקה עצמה היתה תקינה. הרופא בדק את העורף, ואת גשר האף שגם הוא עלול להצביע על פגמים גנטיים ועל בעיות, והכל היה בסדר. בסופו של דבר הסיכון הסטטיסטי שלנו ירד פלאים, מ-1:95 ל-1:576. נפרדנו מהרופא וניפגש איתו שוב בקרוב לסקירת מערכות.

 למחרת עשיתי בדיקת דם לסקר גנטי. מדובר בבדיקה שכבר הזהירו אותי שלא לדאוג מהתוצאות שלה מאחר ומדובר בסקר סטטיסטי. עוד אין תוצאות אבל למי שצריכה גם היא לעשות את הבדיקה כדאי לזכור: לעשות את הבדיקה בצמידות לשקיפות, עדיף אחרי ולא לפני, ולהביא את התוצאות של השקיפות כי הם מחברים את כל הנתונים ביחד. ואמנם זו בדיקת דם רגילה בקופת החולים, אבל היא דורשת רישום מדוקדק יותר וקצת יותר פרטים ומידע.

ומה קורה אצלי?

חוץ מהבדיקות אני ממשיכה לגדול. המלתחה שלי משתנה לגמרי לבגדי הריון (ואני נהנית מזה). את רוב הבגדים קיבלתי מחברות ואני מרוצה מכך: כמה שפחות לקנות חדש, לא חסר ציוד כזה שמסתובב באזורינו. ותודה גם למגיבה שהמליצה על כך – מסכימה עם כל מילה שכתבת. ההריון שלי עדיין שמח ומאושר, פשוט ומשעמם (טפו!) ומשום מה מרבית תופעות הלוואי המוכרות מדלגות עלי. אין לי בחילות, וגם המיגרנות נגמרו, ושינויים במצבי הרוח כמעט לא קורים, חוץ מערב אחד שבו זלגו לי דמעות מאיזו סצינה מטופשת בסרט – אבל זה בעיקר שיעשע אותי. מישהי מהמגיבות לפוסט הקודם שאלה אותי איך זה לעבור את כל זה בלי בן זוג, ולמען האמת – אין לי כל כך למה להשוות, כי אני מכירה רק את המצב הנוכחי, אבל איכשהו נראה לי שזה קל יותר. קודם כל – אני יודעת מלכתחילה שעלי להסתדר לבד, לכן אני מכינה הכל מראש, כולל הצטיידות בשוקולד ומלפפונים חמוצים, וכולל הכנת רשת תמיכה המורכבת ממשפחה וחברים. מעבר לכך – יש לי הרגשה שאני מראש מתפנקת פחות ממה שהייתי מרשה לעצמי אם היה לי על מי ליפול, כלומר – להתנפל. עוד לא הגיע היום שבו חסרה לי נוכחות של בן זוג – אבל ייתכן שזה קשור לאופי שלי העצמאי, וכמובן שזה לא כולל צורך מיני עז שמתחיל להצטבר בי. פחדים וחששות היו לי לאורך כל הדרך, וגם עכשיו הם ממשיכים, בערך באותו מינון – לא משהו דרמטי. אבל איכשהו מלווה אותי גם שלווה. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה הריון טיפוסי – הייתי בטוחה לפי כל מה ששמעתי שאהיה הרבה פחות רגועה ממה שאני, ואני כל הזמן מוכנה לשינוי. 

 הפחד העיקרי שמעסיק אותי כרגע, שהוא אולי בכל זאת קצת שונה ממה שהיה, קשור לעניין הפרנסה. במקום העבודה שלי עובדים בשעות הצהריים/ערב. לא ממש משרה לאם. ואני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה מאוד, ולכן עדיין לא יודעת איך אפתור את הפלונטר הזה. אין בכך משהו חדש, ידעתי את זה עוד לפני ההריון, אבל ככל שעובר הזמן גם המשרות הבודדות שהיו בשעות הבוקר – מתבטלות, ואני מניחה שככל שהמועד מתקרב – כך זה הופך מוחשי יותר ומפחיד יותר. עדיין אני מקווה לאיזה פתרון-קסם ומניחה שאאלץ להתמודד עם המציאות בשלב כלשהו. 

ויש עוד עניין אחד קטן. אם אתןם סובלים/ות מרגישות יתר לתיאורים פלסטיים או כאלה שעוסקים בעניינים פחות נעימים, ובכל זאת, משום מה, קוראים את הבלוג, אז קודם כל – כל הכבוד! ודבר שני – אתם יכולים לעצור כאן. באמת. ואם אתןם כמוני מעדיפים לדעת הכל – שתי תופעות בכל זאת מציקות לי השבוע. האחת, מאחר והתחלתי לצרוך ויטמינים להריון (פרנטאל) וברזל, ולמרות שאני מקפידה על ההוראות (להפריד אותם אחד מהשני, להפריד את הברזל ממוצרי חלב ולקחת עם ויטמין סי) – אני מתמודדת עם סימנים של עצירות. זה לא קורה כל הזמן, בעיקר כי אני מתדלקת את גופי במיצי ירקות (בעיקר בשילוב המושלם של גזר-סלק-סלרי-תפוח), בקוואקר ובסובין, עם חיזוקים של שזיפים מיובשים, אבל בימים שזה מצטבר זה פחות נחמד. והתופעה השניה היא כאבים משונים באזור האגן. לא רק שהאגן שלי מתרחב לצורך ההריון והלידה, הוא גם כואב תוך כדי! ובימים ששני הכאבים האלו מתערבבים אני עשויה להיות קצת פחות נחמדה, בלי קשר לשינויי מצב רוח וכדומה. 

 

להמשך הפוסט

מחשבות לפני שאיבת ביציות

יעל קציר | 10.01.2014 | 13:25

 

כמעט שבועיים הזרקתי לעצמי חומרים שונים. רוב השבועיים האלו עברו עלי בקלות יחסית. כלומר, ביחס לציפיות – היה קלי קלות. ביחס להריון שבא בלי הכנות – היה קצת פחות פשוט. כל ערב זריקה אחת, שלשום שתי זריקות (של מנופור וצטרוטייד, שצריך להרכיב לבד, והצטרוטייד קצת צורב כשהוא בתוך הגוף) ואתמול שלוש זריקות (מנופור, צטרוטייד ואוביטרל). הבטן שלי כבר מרגישה כמו מסננת, הראש שלי כבד מרוב עומס והפחדים מתחילים לכרסם. 

מחר, בשבת בבוקר, נקבעה לי שאיבת ביציות. חברות סיפרו שמדובר בפרוצדורה קלילה, שבה אעבור הרדמה מלאה לעשר דקות בערך – שזה הדבר הכי נעים ונחמד בכל התהליך (וחשוב לזכור להביא גרביים!), וייתכנו מעט כאבים או אי נוחות לאחר מכן, אבל לכן מקבלים חופשת מחלה של יומיים או שלושה. בשני או שלישי תתואם החזרת עוברים, שנעשית כמו הזרעה, ושבועיים אחר כך – בדיקת הריון.

הרופא שלי (שגילה השבוע דרך רופא אחר שאני כותבת בלוג. היוש!) לא מחזיר פחות משני עוברים, וחושב אפילו על החזרה של שלושה, מה שמגדיל את הסיכוי להריון מרובה עוברים (תאומים או שלישיה), ומגביר את חששותיי. אני ממש רוצה להיות בהריון כבר, אך חוששת מגידול של תאומים לבד, וממה שזה יעשה לחיי ולקריירה שלי. יש לי עוד כמה ימים לחשוב על זה, ולהחליט מה עמדתי בנושא.

היום הייתי צריכה להוציא את מנת הזרע מבנק הזרע. המנה מגיעה במיכל גדול וכבד המכיל חנקן נוזלי, ששומר אותה קפואה. מאחר ובבית החולים לא מקבלים את המנות ביום שישי, נאלצתי לקחת את המיכל אתי הביתה, ומחר אביא אותו לשאיבה. קצת מצחיק להסתובב ברחובות עם מיכל ענקי שמכיל מנה אחת קטנטונת. קצת עצוב שהמנה הזו, שדומות לה בלעתי בחינם, עלתה לי הון. מצד שני, זה לא עלה לי באיבוד החופש שלי, במריבות סביב זוגיות ובעוד דברים שבמצבי ההורמונלי הנוכחי אני לא ממש מתגעגעת אליהם.

אתמול בערב קיוויתי לחגוג קצת לפני השאיבה. כוס יין או שתיים, בחברת בחור צעיר, שאולי תתפתח למשהו קצת יותר אקטיבי ומלבב. כבר כמה שנים שלא יצאתי לדייט, וקצת שכחתי את כללי המשחק. במקום לאפשר לו ליזום ולתת לעניינים להתפתח לאט, התנפלתי עליו בהזמנה בוטה וחצופה (באותו רגע חשבתי: אמיצה) וככל הנראה הברחתי אותו יפה. כל מה שרציתי זה להרגיש קצת את מה שאני מרגישה בכל פעם שאני מגיעה לרופא שלי, שאומר לי – את כל כך חביבה, איך זה שאת ככה? ומתכוון איך אני לבד. ואני בתגובה מחייכת, מזכירה לעצמי שאני לבד מבחירה, ומרגישה ממש ממש טוב עם עצמי. חשבתי שאם אתחיל עם הבחור הנחמד הזה, שצעיר ממני בכל כך הרבה שנים שהוא למעשה עובר לעומתי, זה יאשר בפניי שאני צעירה ברוחי, ומושכת, ואטרקטיבית, ושהבחירה להיות לבד היא לחלוטין החלטה שלי. אבל האמת היא שהייתי מעדיפה לא לבחור להיות לבד. הייתי מעדיפה להכיר מישהו (ובאמת לא משנה בן כמה) שיקבל אותי בלי להיבהל. כן, אני בת 40. ואני רוצה ילד/ה, ועושה מה שצריך לשם כך, בלי קשר לזוגיות. ואני כותבת על כל התהליך, ויש לי דעות! ואני לא מהססת להביע אותן!  ואני הרבה דברים נוספים – נחמדה אבל לא תמיד, רגועה אבל עצבנית, חכמה אבל מה זה סתומה. וזה יכול להיות חינני, באמת. אם רק יגיע איזה מישהו שיהיה מסוגל להתמודד עם כל זה. ואם רק אבין שהוא עומד מולי ואצליח לא להבריח אותו.

כן, אלו המחשבות המלוות אותי לפני השאיבה. מחשבות על חיים, על זוגיות, על בדידות ועל בחירה. או במלה אחת – פמיניזם.

להמשך הפוסט

מתחת לקליפה

יעל קציר | 11.08.2013 | 10:27

 

אני קליפה של בחורה. עושה את הדברים שצריך לעשות על אוטומט. מחייכת כשצריך, מנומסת או מתלהבת כשצריך, הכל למראית עין. בפנים כבר התפרקות מוחלטת של כל המערכות. כמו אישה זקנה שיום מותה קרב, ליבה עוד פועם, היא עוד אוכלת, אבל המבט כבר ריק ואין שם את הנשמה שפעם היתה לה. בניגוד אליה, אני עוד משתתפת בכל הדברים שקורים מסביב. עובדת, נפגשת, מבקרת, אבל הלב לא שם. הוא מכווץ ומלא מרירות על דברים שרציתי שיקרו לי ולא קרו. 

אני קליפה של בחורה. הפנים שלי כועס על כל העולם. על ההריונות שמסביב, על ילדים ותינוקות של אחרים, על התאהבויות, על בחורים. על אלה שאהבתי ואלה שלא, על כל בחור שלא רצה ילד משותף, ובמיוחד על ההוא שמשך אותי באף עד שהגעתי לכאן, משלמת כסף על מנות שהוא מייצר בחינם, נערכת לגדל ילד לבד, ילד שלא ברור מתי, אם בכלל, הוא ייווצר. על הרופא שלי, פרופסור שמנהל מחלקה גדולה בבית חולים גדול, שלא מתזמן את הביוץ ובשל כך הניסיון הקרוב, ממנת הזרע האחרונה שרכשתי, יהיה ככל הנראה נסיון שווא. הכעס מרוקן אותי, ולא נשאר ממני דבר. 

קליפה של בחורה. גם לכתוב כבר לא יודעת. איך מתפקדים בעולם בתור קליפה? הכל קורה על אוטומט, בצורה מכנית. שיגרה של הרגלים, נטייה להסתגרות, פתיל קצר (מזל שהחוק מגן עלי מפני איבוד מקום העבודה), רשימת מטלות שמסמנים עליה וי. מדי פעם שוכחים דברים, מדי פעם מפשלים. הסביבה, שבמקרה שלי יודעת בדיוק מה אני עוברת, מבינה. מבטי רחמים והיסויים של שקט הם מנת חלקי היומית. קרובים מסתירים הריונות, חברות מתקשרות חסרות אונים. לרגעים, גם אני קצת מרחמת עליהם, שאינם יודעים מה לעשות או איך להגיב. 

אני קליפה של בחורה. חייבת להיות כזאת, כי עם כל כך הרבה רעל בתוכי, לא יכולה לאפשר לעוד רעל לחדור. אם הייתי יכולה, הייתי יוצאת לחופשה עכשיו. חופשה מהשיגרה, חופשה מעצמי. אבל אין לי כוח להניע גם את זה. בקושי רב אני מביאה את עצמי לקום בבקרים, לתפקד, לעשות פרצוף שמח לעוד בחורה (צעירה ממני, כמובן) שנכנסה להריון. לשמוח לעוד ילד או תינוק שנולד למישהו אחר. והקליפה הזו מתחילה להרקיב. 

להמשך הפוסט

שלוש ארבע ולעבודה

יעל קציר | 04.08.2013 | 13:39

 

החופש נגמר. כלומר, אני יודעת שעבור הורים לילדים החופש הגדול עדיין בעיצומו, או למעשה בשיאו, אבל עבורי – החופש נגמר. אחרי חודש של הפסקה מניסיונות, הגיע הזמן לשנס מותניים. למען האמת, לא הספקתי ממש לנוח, גם במהלך החודש האחרון הרבצתי עבודה. אבל היתה זו עבודה מסוג אחר. במקום ספירה של זקיקים, ספרתי כמה ירקות וויטמינים אני מכניסה לגופי. במקום בדיקות דם של הריון, עשיתי בדיקות דם כלליות. במקום לרוץ לרופא, הלכתי מדי ערב לפחות 50 דקות. ובמקום להימנע מביצים רכות, דגים נאים ובשר לא מבושל דיו – נמנעתי מקפאין, קמח לבן וסוכרים. הבריאות האינטנסיבית שהזרקתי לגופי בחודש האחרון נותנת את אותותיה. יש לי הרבה יותר מרץ, אני מפוקסת יותר, ירדתי במשקל ואני מוצפת במחמאות על עור פנים קורן. למען האמת, התזונה הנוכחית גורמת לי לתחושה כל כך טובה, שנראה לי שאמשיך לאמץ אותה ככל שאוכל. 

אבל ענייני התזונה, אינטנסיביים ככל שיהיו, הם רק התפאורה המשנית. העבודה העיקרית שלי החודש היתה – פרופורציות. אחרי הפסטיבל של הניסיון האחרון, הציפייה שיצאה משליטה, האכזבה הקשה – הזכרתי לעצמי יום יום שהאמהות תגיע, זה רק שאלה של מתי, ואת התהליך הזה צריך לעבור צעד צעד, ואין קפיצות בזמן. במקום להתעצבן מהמציאות הזו, אני מלמדת את עצמי לקבל אותה. במקום לכעוס, לצפות ולהתאכזב – אני שומרת על אורך רוח, כי אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה אחר כך. 

לפעמים אני מרגישה מטופשת מול האמירות הניו-אייג'יות האלו. לפעמים זה הדבר האחרון שאני רוצה לקבל. אבל אז אני נזכרת בסערת הרגשות שהייתי בה, ומחפשת דרכים נעימות להתרחק ממנה. 

בכל מקרה, היום החופש הזה נגמר. החל מהיום החמישי של המחזור הרופא הורה לי לקחת 2 כדורי איקקלומין למשך 5 ימים. אני לא רופאה, אבל לפי מה שלמדתי משיטוט אינטרנטי, איקקלומין הוא הורמון שמשתמשים בו כבר מעל 30 שנה. הוא מיועד להסדיר ביוץ אצל מי שהמחזור שלה אינו סדיר, אבל נוטים להשתמש בו גם כשסתם לא יודעים למה אין הריון. בעקבות השימוש בו, יוצאים לרוב מספר זקיקים, כלומר יותר מהאחד שהגוף מוציא בדרך כלל מדי חודש, ולעתים רבות הוא מקדים את מועד הביוץ. לאיקקלומין כמעט ואין תופעות לוואי והוא עדין יחסית להורמונים אחרים, אבל היות וישנם מספק זקיקים, הוא מגדיל את הסיכויים לתאומים. אחרי 5 ימים אחזור לרופא למעקב זקיקים, ואדווח על ההתקדמות. 

דבר אחד עלי לזכור גם עכשיו: התהליך הזה אינו צפוי. אם המנה האחרונה של התורם הדני לא תהיה זו שממנה אתעבר, אמצא תורם אחר ואמשיך לנסות. אם עוד 2-3 הזרעות טבעיות לא יצליחו, אעבור להפריה חוץ גופית, וזה בסדר. בינתיים, אני יכולה לפחות להנות מכך שיש לי על מה לכתוב, שהלילות שלי ארוכים ושקטים, ושיש עוד סיכוי שאמצא פרטנר להורות משותפת, ואולי אפילו לאהבה.

 

להמשך הפוסט

מחשבות

יעל קציר | 23.06.2013 | 12:25

 

העייפות מכריעה אותי לאחרונה. אולי אני בהריון? אני אוכלת המון ולא מתמלאת. כנראה שאני בהריון. החרמנות שוטפת אותי בימים האחרונים, כמו בפעם הקודמת. זה בטוח הריון. פיזור נפש, שיכחה. זה הריון, נראה לי. חייב להיות הריון. אין לי בחילות, אלא רעב תמידי. האם זה הריון?

מחשבות אובססיביות. ודווקא עכשיו, ככל שזה (שוב) מתקרב, אני נמלאת ספקות. המצב הכלכלי מחרפן אותי. זוגות סביבי גורמים לי לקנאה. מה לעזאזל חשבתי? איך האמנתי שאוכל לעשות זאת לבד? אולי עדיף לי לוותר, אולי יותר טוב שלא אהיה בהריון ואגנוז את התכנון הזה? משהו בועט בי מבפנים כשאני חושבת כך. משהו מסרב לקבל, אבל אני כבר לא סומכת על התחושות או על האינטואיציה. 

אין לי תשובות, רק שאלות וחוסר ודאות. איך אסתדר? ולמה אני נכנעת לתכתיבים של הגוף? קול פמיניסטי נובט בתוכי ושואל כל הזמן – האם אני באמת צריכה את זה? והגוף עונה לו – כן! קול פסימי חופר ושואל – למה להביא עוד ילד לעולם כזה? והגוף מתעלם. דעתי נחטפה על ידי איבר פנימי אחר כלשהו, שמחליט החלטות עבורי, משנה רצונות ומטלטל. ואין לי מושג אם עליי להילחם בו או להקשיב. והאמת? גם אין לי הרבה כוח להתנגד.

זה לא יהיה קל, אני יודעת. העצמאות שכל כך חשובה לי תאבד, הכסף יחסר, התלות באחרים תגדל. את כל הדברים האלה חווים גם זוגות שמקימים משפחה, ואני הולכת לעשות את זה לבד. משוגעת, ממש משוגעת. אבל בשיגעון הזה אין הגיון. אין מקום למחשבות-פחד. יש מטרה ואמונה (הזויה) שיהיה בסדר, בסוף הרי מסתדרים. הפתרון של "יהיה בסדר" מלחיץ אותי, ואני עושה כל שביכולתי כדי להיערך מראש לימים הקשים. זה מביא אותי למחשבות והתלבטויות לגבי שינוי מקצוע, שינוי מקום מגורים. אין עדיין החלטות, רק הירהורים בכיוונים שונים. חריצי הדאגה במצחי מעמיקים. 

לאחרונה הגעתי למסקנה שלהיות אם יחידנית זה בכלל לא עניין של החלטה. כמו נטייה מינית, כפי שלא בוחרים אם להיות לסבית או סטרייטית, כך לא בוחרים להיות אם יחידנית. נטרפים ונשטפים לכך. מגיעים לשם מחוסר ברירה, מקושי להתקיים בלי האפשרות להפוך לאם, גם אם פירוש הדבר לאבד עצמאות ולהיות משועבדת לנצח לדאגה ולמחסור. 

אז עם מחשבות כאלו אני בטוח בהריון, נכון?

להמשך הפוסט

חוסר מנוחה

יעל קציר | 18.06.2013 | 12:48

החודש האחרון היה קשה מאוד מבחינה רגשית. ימים ושעות של מתח, שלא מתפוגג בשום שיטה. ניסיתי הכל, התחלתי דיקור ורפלקסולוגיה (אצל מטפלים שמתמחים בפריון), הקשבתי לסרטונים של הרפיה עצמית ודמיון מודרך בחיפוש אחר רגע של שקט ושלווה, שתיתי אלכוהול עם חברות, יצאתי להליכות ארוכות ועשיתי את כל הדברים שבעבר היו עוזרים לי להגיע לאיזון נפשי. כל אלה רק גירדו את פני השטח של המתח והחרדה, ולא הצליחו להגיע לשורש. חודש שלם של חוסר שקט.

חברות שלי, שילדו לפני חודש-חודשיים, מספרות על חוסר שינה, על חוסר מנוח ועל תיסכול מול התינוק/ת החדש/ה שלא מפסיקים לבכות, שלא נותנים לישון. "ידעתי שיהיה קשה, אבל לא ידעתי עד כמה" – אני שומעת אותן אומרות. וכל המתח והחרדה שלי, והתיסכול מרצון להפוך לאם שטרם מגיע למימוש, מובילים גם אותי לשם. אני שואלת את עצמי אם באמת לזה אני מחכה. לימים וחודשים של חוסר שינה, לחוסר שקט שנובע מדאגה מטריפה לייצור החדש שעשיתי. הגוף שלי עונה לי וזועק – כן! והמוח לא מניח, יודע שעוד אשאל את עצמי בשביל מה הייתי צריכה את זה.

אומרים לי שאף אחת לא מצטערת על ילדים שעשתה, אבל שנשים מתחרטות על ילדים שלא עשו. אני לרוב רואה את הדברים בצורה אופטימית, ואולי ורודה מידי. אני יודעת שאכנס להריון – ושזו רק שאלה של זמן. אני יודעת שאהיה אמא טובה ושלא אצטער על כך. אבל אני גם (טיפה) ראלית ויודעת שיהיה לי קשה. ולא, אני לא יודעת עד כמה. הדברים שמפחידים אותי הם חוסר שינה, מחסור כלכלי והתיסכולים שינבעו משניהם. אני מחפשת דרכים יצירתיות להרוויח עוד כסף, כרגע או בעתיד, לחסוך בעלויות וליצור שותפויות של תמיכה. יש לי המון רעיונות, אבל אין לי מושג איך לקדם אותם. ואני לא הראשונה ולא היחידה שחווה את זה.  

החודש הארוך הזה, של תיסכול וחששות, קיבל אתמול מנוחה. אחרי שמעקב הביוץ הראה שלושה זקיקים בגודל 15 (אחרי איקקלומין), שהפכו לשני זקיקים בגודל 13 ו-15, שלשום כבר זקיק אחד הגיע לבשלות של 22 והשני ל-17. הרופא סיכם – אוביטרל עכשיו, הזרעה מחר. אתמול הייתי בבנק הזרע, להזרעה הרביעית. שוב רופא חדש, שוב התרגשות ופרפרים בבטן, שוב שמחה ואושר וקצת מנוחה לעצבים הרופפים. ועכשיו שוב שבועיים המתנה, בשאיפה שהפעם זה ייקלט ויישאר.

בינתיים אני שותה ואוכלת הרבה סלק (אמרו לי שהוא עוזר לעבות את רירית הרחם), ממשיכה עם דיקור ורפלקסולוגיה, הליכות וטיולים ועוד דברים להרגעה. ואני יודעת שמה שירגיע אותי במיוחד, לפחות עד לשלב הדאגות הבא, יהיה הידיעה שיש הריון. 

להמשך הפוסט

שבועות

יעל קציר | 19.05.2013 | 08:57

אצל הרופא. הוא משוכנע שמה שגרם לי להיכנס להריון (לפני ההפלה) זה צילום הרחם שעשיתי. עכשיו הוא אומר – צריך לחזור ולעשות עוד אחד, כדי לחטא ולנקות את כל מה שנסתם ונדלק בהפלה. מתמקחת. הוסכם על פשרה: להתחיל מעקב ביוץ, לעשות ניסיון אחד בלי צילום רחם. במידה ולא יצליח – צילום.

הביוץ שלי אוהב חגים. בערב שבועות אני במרפאה היחידה באזור שהמעבדה שלה פתוחה, בבני ברק. האוויר מלא בריח מתוק של גבינה, ובנשים צנועות ומוצנעות. יש זקיק, והוא גדל. בקרוב עוד הזרעה. מתרגשת, מצפה, קצת עייפה מהתהליך אבל שמחה להעסיק את עצמי בעניינים טכניים ולהמשיך קדימה. נסיונות חוזרים להכנס להריון, וגם הפלה, הם עניין מתיש רגשית. מאוד קל ונוח להתרחק מהרגש ולהתמקד בהליך טכני, קר ומנוכר של זריקות, אולטרסאונד וחישובי תאריכים. לא אכפת לי שדוקרים אותי, העיקר שבסוף יהיה הריון.

אחר הצהריים התבשרתי שקרובת משפחה ילדה. מפעים כמה שהרגע הזה, כשהוא קורה, מוחק את כל התלאות והסבל. גם הריון לא קל נשכח לחלוטין בעת המפגש עם תינוקת שהרית במשך תשעה חודשים ומי יודע כמה ניסיונות. ולראות את זה מקרוב עוזר להמשיך הלאה, כי בקרוב גם אצלי זה יקרה.

אני מנסה להתעמת עם עצמי בנושא היחידנות. אם יחידנית, ללא זוגיות. האין-בן-זוג מתחיל קצת לצבוט ולבעוט בי. כשאני חושבת על ניסיון להכיר מישהו חדש, זה מסתבך. מה אומר לבחור החדש? אני בדיוק עוברת הזרעה מחר, אז אולי ניפגש מחרתיים? לא יכולה לשתות אלכוהול כי יכול להיות שאני בהריון, אבל ספר לי מה אתך… הידיעה שנכנסתי להריון יחסית בקלות, אמורה לגרום לי להירגע ולדעת שיש עוד קצת זמן. אבל מצד שני – הייתי אמורה להיות בהריון עכשיו. הייתי אמורה ללדת בסוף דצמבר. איך אפשר להמשיך לדחות ולחכות כשיודעים שזה היה כל כך קרוב?

בלילה חלמתי לראשונה על האין אבא. כלומר, החלום הראשון שאני זוכרת, אך איני זוכרת את כולו. בחלום היה לי ילד קטן, כבר מדבר. השגחתי עליו בזמן ששיחק עם חברה, ומשהו שהוא אמר – הפעיל אצלי את כל האזעקות. כשהתעוררתי למציאות, לא זכרתי מה הוא אמר, אבל אני בהחלט זוכרת את התחושה שדבריו הותירו בי, שמשהו ממש חסר לו. שיש לו שריטה גדולה מאוד, כי אין לו אבא. שאני צריכה לעבוד קשה כדי להעלים את השריטה הזו, או לפחות להפחית את חומרתה. מאוחר יותר, במציאות, סיפרתי לאמא שלי על החלום. תשובתה הנהדרת היתה – אל תדאגי, ככה זה ילדים, הם אוהבים להאשים את ההורים שלהם בטעויות, ותמיד ימצאו לך כאלה. והרי אין פתרון נפלא מאשר לדעת שאין מנוס, האשמה תגיע, צריך רק ללמוד לחיות איתה בשלום. ואם בכל מה שאעשה ממילא תימצא טעות, אז שהטעות תהיה שאין אבא, זה עדיף על הרבה טעויות אחרות שעולות על דעתי.

חברה שהיא אם יחידנית סיפרה לי לא מזמן, שבנה בן ה-5 מקבל בהבנה ובהשלמה את העובדה שהוא פרי יצירתו של פרופסור משיח ושל אמא שלו. הוא לא מחפש אבא, הוא יודע שיש ילדים שנולדו עם, וכאלה כמותו – שנולדו בלי. אבל היא סיפרה לי את זה עם נורת אזהרה: הכל תלוי בי ובאיך שאני מקבלת את זה. ילדים הם רגישים, ואם לא אהיה שלמה עם המצב – הילד שלי יחוש בכך וזה ישפיע עליו. ובעניין הזה איני דואגת. אני אמנם שואלת את עצמי שאלות במהלך התהליך, אבל יודעת גם לעמוד מאחורי החלטותיי.


מזריקה אוביטרל. ישר בבטן, לא כואב. מחר אקח את מנת הזרע ואסע איתה (לראשונה) לרופא המטפל שלי, במקום להמשיך לשלם עוד כסף לבנק הזרע. הפניות, סידורים טכניים, עוזרים לי להתמקד בפעולות ולא לחשוב על פחד מאכזבה. והלוואי שבעוד תשעה חודשים ממחר יתקיים המפגש המרגש עם בני או בתי האהובים.

 

להמשך הפוסט