פוסטים בנושא: לידה

הכנה ללידה עם אמא

יעל קציר | 02.08.2014 | 11:45

דמיינו חדר ובו יושבים 8 זוגות. 8 נשים בהריון מתקדם, שרועות על כריות-הנקה על הרצפה, מלוות בבני זוג שמחזיקים להן את היד, מלטפים להן את הבטן ומביטים בהן בעיניים כלות או חוששות מדי פעם. גם אני אחת מ-8 הנשים האלו, אבל בן הזוג שלי לאירוע היא אמי. המלווה-אישה היחידה בחדר. האירוע הוא מפגש ראשון מתוך ארבעה של הכנה ללידה. למה ארבעה מפגשים? (הרי רוב ההכנות ללידה מסתפקות בשני מפגשים) כי בחרתי ללכת לקורס מיוחד להכנה ללידה בשיטת התחנות של שירלי בנטואיץ'. שירלי היא מורה ליוגה, ואחרי שני שיעורי יוגה הריון אצלה, אליהם הלכתי בעיקר כדי לשמוע על שיטת התחנות המיוחדת שלה, הפכתי פתאום מהריונית שחוששת מהלידה ונוטה לכיוון של ניתוח קיסרי – לאחת שחושבת שאולי בכל זאת אני יכולה לעשות את זה. 

שירלי היא מורה ליוגה, מדריכה להכנה ללידה ודולה. ככזו, יש בה את השילוב המקסים של קוקואית-הזויה עם רגליים על הקרקע. מצד אחד – אפשר לשמוע ממנה משפטים כמו "כאב בלידה זה דבר טוב, את צריכה לשמוח שכואב לך כי זה אומר שהלידה מתקדמת", ומצד שני – היא מאמינה שהלידה הפעילה צריכה לקחת אותנו עד לשלב שבו ניקח אפידורל ("אל תגידי לי שאת רוצה לידה טבעית. בשביל מה את צריכה להוכיח שאת גיבורה? עזבי אותך. כל מה שתעשי זה טוב עד לאפידורל, עד לרגע שאת לא יכולה יותר. ואם לא תוכלי או לא תספיקי לקבל אפידורל – לפחות אז יש לך כלים לעבור את זה בשלום"), היא חושבת שהדבר הראשון שצריך לעשות כשמגיעים לחדר הלידה הוא לפתוח בקבוק יין ולהרים כוסית. כל הזוגות נראו מזועזעים למדי כששמעו על כך, אבל בעיניי זה כל כך מצא חן, שהחלטתי שהיא מורה כלבבי ובשביל זה שווה להשקיע קצת כסף ושני שיעורים נוספים.

אז הגענו, אמא ואני, למעוז הזוגיות. את כל התרגילים בהכנה ללידה שירלי מלמדת את שני בני הזוג לעשות. למה? משתי סיבות. האחת – מי בכלל זוכרת בזמן הכאב מה לימדו אותה? תפקיד בן הזוג הוא לפקס אותה ולהזכיר לה. והשניה – בני הזוג לרוב חסרי אונים כשזה מגיע ללידה. האישה סובלת, מתפתלת מכאב, צועקת, נאנחת, מאשימה או בוכה, והם צריכים לתמוך. איך לתמוך? אין חוברת הפעלה, כל אישה וכל לידה היא אחרת, אז הם מתרוצצים מצד לצד בחדר ומטריפים את האישה אפילו יותר. ברגע שהם הופכים שותפים לתרגילים, ובחלק מהתרגילים תפקידם הוא לתמוך – בחיבוק, בהושטת יד ועוד – הם מקבלים תפקיד פעיל ואחריות וחוסר האונים מתפוגג קצת. 

לידה היא, בעיקרה, עניין של נשים. מעורבות בה חוויות של כאב שמי שלא עבר אותן – לא יידע מה זה. מעורבות בה גם הפרשות גוף, לא עלינו, ושינויים פיזיים שמשפיעים על איברים אינטימיים בגוף. עד לפני לא הרבה שנים, לידה היתה עניינן של נשים בלבד. הרה ומיילדת. לפעמים אמא שלה. לפעמים אישה אחרת. זה לא היה עסק לגברים ואלה נאלצו להמתין מחוץ לחדר. השינוי החל ברגע שהגיעו גניקולוגים (רופאים-גברים) שהשתלטו על העסק קצת, וכמובן עם השינוי במבנה המשפחתי, שיתוף הגבר גם בתפקידיים "נשיים" והסתכלות על זוגיות והורות כעל שותפות. אז הגבר הפך מעורב יותר ויותר, והיום – אין כמעט גברים שמוותרים על לקחת חלק בחוויה המפעימה הזו של הלידה. 

כשאני מסתכלת על הנשים בחדר ההכנה ללידה, ועל בני זוגן, ועל מחוות הגוף האוהבות ביניהם, אני מודה שעובר בי גל של קנאה. גם אני הייתי רוצה שיהיה לצידי מישהו שזה "בסדר" לתת לו לגעת באברים האינטימיים שלי. בהתחשב בכך שלדברי שירלי בשלב הראשון של הלידה אנחנו רוצות לעודד ייצור פיטוצין טבעי של הגוף (פיטוצין הוא ההורמון שגורם להתכווצויות הרחם הידועים בכינוי צירים), ומה שמעודד ייצור פיטוצין לדבריה זה עיסוי פטמות, נשיקות עם לשון וחירמונים – לא נראה לי שאמי תהיה השותפה המתאימה לכך. או כמו שאמי אמרה: את עוד תתבעי אותי על הטרדה מינית! אבל כששירלי שואלת את כולם אם יש להם משהו לספר או להגיד או לשאול, ואמי מספרת על החוויה שהיתה לה בלידה הראשונה שלה, אתי – אני יודעת שאין שום גבר-מנשק-מעסה-פטמות שבעולם שהייתי רוצה שיהיה אתי בחוויה הזו. רוצה אך ורק את אמא! 

אמי הגיעה לחדר הלידה בשעות הבוקר. אבי חיכה בחוץ ואמרו לו – אתה יכול ללכת לעבוד, זה ייקח הרבה זמן. מייד כשהגיעה נתנו לה זירוז, והצירים החזקים של הזירוז כאבו לה מאוד. לידה שכבה מישהי שצרחה "תוציאו את זה ממני, אני כבר 18 שעות פה ולא יכולה יותר!" ואמי חשבה לעצמה – זה הולך לקחת הרבה זמן, אז כדאי שלפחות אנסה להירגע תוך כדי. היא הצליחה בכוחות עצמה לנשום נשימות עמוקות, להירגע ולנוח בין ציר לציר, כשהיא שוכבת על הצד (ולא על הגב!). הלידה התקדמה מהר מהמצופה ותוך פחות משלוש שעות כבר הייתי בחוץ. כשאבי חזר מחוסר יכולת להתרכז בעבודה אחרי שעתיים וחצי – כבר בישרו לו מזל טוב, יש לך בת. אמי שיתפה בסיפור את הזוגות בהכנה ללידה ואיחלה לכל הנשים לידה כזו, כמו שהיתה לה. אה, וכבר ציינתי שכל זה היה בלי אפידורל? 

מאחר ואני יודעת מחברות שלידה עשוייה להיות עסק ארוך, ומאחר ואמי ואני לפעמים קצת נלחצות ובכל זאת – אנחנו אמא ובת, ביקשתי מגיסתי שתצטרף אלינו גם היא ללידה. גיסתי עברה כבר שתי לידות, היא האישה הכי קולית שאני מכירה, תמיד עם חוש הומור ומצב רוח טוב וראייה חיובית (אבל כזו שמצליחה להדביק ולא לעצבן). להערכתי – ביחד אנחנו צוות מנצח. מצד אחד התמיכה וההכלה ויכולת ההרגעה של אמא, מצד שני ההומור והקלילות של גיסתי. אולי אפילו אצליח לעבור את האירוע הזה בשלום. אבל עד אז – אני צריכה להתמודד עם הכנה ללידה שבה מלמדים אותי ואת אמי לעשות תנועות מגונות (סיבובי אגן, עיסויי עכוז) תוך חיבוקים, הצמדת מצח למצח ונשיקות צרפתיות. כמובן שמתוך כל התרגילים להכנה ללידה ניקח את אלו שנרגיש עימם נוח, אבל היי – לפחות נצחק כל הדרך עד שנגיע לשם. ובתקופה שכזו, אין ספק שזו אתנחתא נחוצה ביותר.

להמשך הפוסט

הריון בירוקרטי

יעל קציר | 03.06.2013 | 23:45

קבעתי פגישה בבנק הזרע של בית חולים אסף הרופא. נותרו לי עוד 2 מנות, בעוד שבוע תיוותר רק המנה האחרונה, ואני צריכה להיערך לכך שאולי המנות שרכשתי לא יספיקו. בחודש נובמבר, כשהתקשרתי לקבוע תור באסף הרופא, התור הפנוי הראשון היה לינואר. כשהתקשרתי היום, הפגישה נקבעה עוד החודש. מעניין אם הביקוש ירד, או שמא יותר נשים, כמוני, ממהרות לפנות לבנק פרטי. 

זמינות התורים היתה גורם מכריע בבחירת בנק זרע פרטי, עבורי. הרגשתי שאין לי זמן לבזבז, ולכן לא אוכל להמתין 3 חודשים לתור, ואחריו עוד חודש-חודשיים להזמנת המנות ולהגעתן לארץ. אם הייתי מתפשרת על אלמנט הזמן, הייתי מוציאה פחות כסף מכמה שהוצאתי עד היום על המנות, על פתיחת תיק ועל כל ההזרעות שעשיתי. מצד שני, הייתי עכשיו, כנראה, אחרי 2 הזרעות בלבד.

לפני שהתחלתי את התהליך, חשבתי ששתי ההזרעות הראשונות יהיו טבעיות, בבאה אחריהן כבר אוסיף הורמונים, ואת ה-2 האחרונות, אם אגיע לשם, "אשדרג" ל-IVF (הזרעה חוץ-גופית). במקום זה היו לי שלוש הזרעות טבעיות (2 עם אוביטרל להשרשת ביוץ), ההזרעה הקרובה תהיה עם איקקלומין (לתזמון הביוץ) ואוביטרל, ובאחרונה – נראה. המעבר מהזרעה טבעית ל-IVF מוסיפה עוד מספר נסיונות, משום שבהזרעה חוץ-גופית משתמשים רק בחלק מהמנה. העובדה שכבר נכנסתי להריון (ועברתי הפלה טבעית) מורידה את הצורך הרפואי בהפריה חוץ-גופית. 

לקראת הפגישה באסף הרופא, התבקשתי שוב להכין את כל הטפסים. בדיקות דם, סיפיליס ו-HIV לצד בדיקות גנטיות ואישורים מרופא פריון ומרופא מטפל. אם היה לי יותר מזל, ובן הזוג שלי היה רוצה כמוני לעשות ילד, היינו מבלים את הזמן בסקס סוער בשעות שונות ביום. במקום זה אני מתרוצצת מרופא לרופא, מדפיסה הררים של דפים עם תוצאות הבדיקות הרלוונטיות, וממתינה. 

בנוסף לכל אלה, ואחרי שהתאכזבתי קשות מעוד נסיון שלא הצליח, החלפתי רופא. פניתי למומחה לפריון (פרופסור) שקיבלתי עליו המלצות חמות, שסתר את כל מה שהרופא הקודם (דוקטור) אמר על צילום רחם. לטענת הפרופסור, להיתלות בצילום רחם להצלחת ההריון זה בערך כמו להאמין שאם הפעם אתפלל ואשתה מיץ מעשב חיטה – זה יקרה. כמובן שההסבר שלו  התייחס לסטטיסטיקה, ונאמר במלים אחרות לגמרי. ומובן שאני מעדיפה את דעתו של הפרופסור, ולו רק כדי לחסוך מעצמי את הכאב שוב, וכל זאת בהנחה שה-1,200 שקל שהוא גובה על ביקור יוחזרו לי מהקופה, אחרת זה יכאב לא פחות. 

ובזמן שאני מחשבת עלויות, מתעסקת בטופסולוגיה ומג'נגלת בין רופאים, אני פוגשת חברות שילדו לא מזמן, ורואה אותן – טרוטות עיניים, מרוטות מחוסר שינה, זכרונות כאבי הלידה הטריים שלהן ומראה פניהן כשהן חושבות על כך רחוקים מדמיונות האושר שאני מפנטזת עליו עכשיו, אבל התינוקות של כולן מרטיטים את ליבי, מוחצים אותו וגורמים לי לקנאה גדולה כל כך, שאני בטוחה שאני כבר עיוורת וחסרת תחושה מכדי לשנות את דעתי.

להמשך הפוסט

חוסכת ומשמינה

יעל קציר | 29.04.2013 | 15:26

אני שונאת כסף. שונאת להתעסק בו, לא נהנית לספור אותו, וחושבת שזו המצאה מיותרת. לא ברור לי מה היה לנו רע בלהחליף ביצי תרנגולת תמורת חלב פרה, ולמה בכלל צריך לשלם עבור דברים בסיסיים כמו קורת גג או אוכל. הרעיון הקיבוצי מוצא חן בעיניי בעיקר בגלל הפטור שחבריו מקבלים מהעיסוק המיותר הזה, ומאוד חורה לי כשמשכורתי לא מספיקה לדברים הבסיסיים. כמובן שאני דווקא מאוד אוהבת שופינג, נהנית ממותרות, יש לי אייפון ואני רוצה לטוס יותר לחו"ל ולצאת יותר לחופש… אני פשוט שונאת את ההתנהלות הכרוכה בכסף, לבדוק כל הזמן שיש מספיק ושבאפשרותי וביכולתי לעשות את כל מה שאני רוצה או צריכה.

כמי שעומדת להיות אחראית על אדם נוסף, אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לשנוא כסף. הבנתי שאני חייבת לצלול עמוק לתוך ניהול כלכלי נכון. לא כזה שמגיב למה שקורה, אלא שמתכנן קדימה. לשם כך, עלי לשנות את הרגליי. כדי לעשות זאת בצורה מסודרת, פניתי לעמותת "פעמונים". העמותה פועלת ללא מטרות רווח, ועוזרת לאנשים כמוני לסגל הרגלים להתנהלות כלכלית נבונה. הם שולחים נציגים לבית הלקוח (בהתנדבות, בלי לגבות כסף ובלי לצלם את זה לטלוויזיה), עוזרים לפונה ומכוונים אותו. חברה שהמליצה לי על העמותה, סיפרה שהם עזרו לחברתה לפתוח עסק שהיא תמיד חלמה עליו. באתר גם כתוב שיש להם מומחה שעוזר לצאת מחובות (למי שצריך) ומומחים בתחומים שונים. נאמר לי שיש תור המתנה ארוך, אבל כשפניתי וסיפרתי שאני עתידה להיות אם חד הורית – חזרו אלי בתוך שבועיים ודי מהר התחלנו במפגשים.

כמובן שהדבר דרש (ועדיין דורש) ממני עבודה רבה. הם לא גרמו לי לאהוב כסף או להנות מהעיסוק בו. אבל מצאתי את עצמי מעמיקה גם בתחומים שנואים כמו פנסיה, ואפילו מבינה בהם דבר או שניים. גיליתי שאני יכולה לא רק לחסוך, אלא לחסוך נכון, בהתאם לצרכים אמיתיים. אז נכון, יש לי עוד מה ללמוד ולאן להתפתח, אני צריכה עכשיו ללמוד גם להתמיד ולהמשיך להיעזר בכלים שקיבלתי גם ללא ליווי, אבל העזרה שהם נתנו לי תרמה רבות להיותי אם אחראית יותר, ונתנה לי הרבה ביטחון לקראת העתיד.

חלק מהעבודה שהתבקשתי לעשות, במהלך הייעוץ, היה להכין רשימה של הוצאות צפויות עבור ההריון, הלידה והתינוק. כשניסיתי להכין רשימה כזו, גיליתי שלהורים רבים יש נטייה להוציא הרבה מאוד כסף בשביל יצור קטן כל כך. כחלק מההרגלים הקפיטליסטים שסיגלנו לעצמנו, אנו נוטים "לקנן" ולהתכונן לקראת הלידה באמצעות רכישת מוצרים רבים שאינם בהכרח נחוצים. נכון, יכול להיות שחלק מהמוצרים יהפכו את חיינו לנוחים יותר, אבל סביר להניח שנוכל להסתדר גם בלעדיהם. אני לא זוכרת שכשגידלו אותי היו, למשל, אבקות כביסה מיוחדות לתינוקות. הבגדים שלי כובסו ביחד עם של הוריי, ואת הנזקים לעורי כבר עשיתי בעצמי, שנים מאוחר יותר. ניסיונותיי לתכנן ולחשב עלויות, גורמים לי לפקפק בכל הוצאה שנחשבת הכרחית. למשל, בשביל מה תינוק פצפון זקוק לחדר שינה שלם כבר ביום היוולדו? ולמה חשוב לרכוש מיטה חדשה, כשזו משמשת אותם לשנתיים-שלוש בלבד, ואפשר להשיג מיטות יד שניה?

את אותה התנגדות להוצאות מיותרות אני חווה גם בכל הנוגע לבדיקות בזמן ההריון. מצד אחד, אני שומעת רבות על כך שבארץ יש נטיה לבצע הרבה יותר בדיקות מאשר במקומות אחרים. מצד שני, נשים רבות ממליצות לפנות לרפואה פרטית ולא לציבורית. הפער הזה, בין דאגנות יתר לבין אדישות או אפטיות, מצליח לבלבל אותי. אני מאמינה ברפואה הציבורית, ואף רואה בכך חובה מוסרית לתמוך בה, אבל שומרת את הזכות (ואת ההחזרים הכספיים שמגיעים לי מביטוח הבריאות שברשותי) לשנות את דעתי לטובת בדיקות ספציפיות פה ושם.

ובינתיים, בחזית ההתמודדות עם תופעות ההריון

אני זוכרת את עצמי מביטה מהצד על נשים בהריון, ונרתעת מהעיסוק התמידי במצבן. היום אני מבינה, שקצת קשה לא לעסוק במשהו שמציק לך באופן יומיומי. כאבים בחזה, כאבי בטן – קצת מקשים על יכולת הריכוז בעבודה, ומוציאים ממני קראכצנים מדי כמה דקות, למרות שאני ממש מעדיפה להיות בלעדיהם. מצד שני, אין לי בחילות (עדיין, טפו!) או דברים אחרים. ויחד עם זה – אני כבר שוכחת דברים, מתבלבלת, וכבר חוויתי התפרצות של כעס חסרת פרופורציות (אחת לפחות), כזו שגורמת לי להרגיש כמו דרקונית יורקת אש.

אבל הדבר שהכי מטריד ומדהים אותי, קשור דווקא לתחום שבו חשבתי שממש לא תהיה לי בעיה. וזה קשור לדימוי הגוף. למרות שבשנים האחרונות עליתי במשקל, ולמרות שעשיתי דיאטה בשנה האחרונה שבה השלתי 7 קילו מיותרים, אני חושבת שדימוי הגוף שלי בריא למדי. כשנשים בהריון מתייחסות לעצמן כאל שמנות, אני מזדעזעת. הרי אין שום קשר בין בטן הריונית לבין שומן, וממילא בסוף ההריון חלק יורד לבד (על החלק השני – יש שעובדות יותר ויש שעובדות פחות). אבל מאז תחילת ההריון אני לא מפסיקה לחשוב על פחמימות וכל הזמן רעבה. ניסיונותיי להמשיך לאכול אוכל בריא, והרגלי הדיאטה שסיגלתי לעצמי בשנה האחרונה, מאותתים לי שמשהו לא בסדר כרגע, אבל את החשקים כבר קשה (מאוד) לעצור. מילאתי את הבית בדברים בריאים ומזינים, ועדיין אני עולה בכל בוקר על המשקל, וכבר העליתי קרוב ל-2 קילו. מה שהוביל אותי היום למסקנה הבלתי נמנעת: אין מנוס מלחוש שמנה בזמן ההריון. את יודעת שאת אוכלת יותר ממה שאת רגילה, שאת מרשה לעצמך דברים שלרוב הסתדרת בלעדיהם, ואת רואה את ההשלכות על גופך. החוכמה היא לזכור ולהבין שלא מדובר בהשמנה, אלא בהריון. שזה חלק מהתהליך, וזה עובר. נכון, חשוב להקפיד על תזונה בריאה ונכונה בשביל העובר, בשביל עצמך ובשביל לנסות למנוע את סכרת ההריון, אבל המנטרה השבועית שלי היא: "הריון זה בריא ויפה". וזה עובר, אחרי 9 חודשים + עוד קצת מאמץ.

 

להמשך הפוסט