למצוא מחסה באילנות גבוהים

צפריר רינת | 17.07.2014 | 10:29

די מופרך לכתוב עכשיו בלוג סביבתי וזו העת לפנות לסופרים, משוררים, הוגי דעות וחכמינו זכרונם לברכה לדורותיהם. אולי ניתן לשאוב מהם השראה, חכמה, ויכולת עמידות תבונית ורגשית מול הזוועות שמחוללות ההנהגות של העם הפלסטיני והישראלי. הן הבטיחו לנו דם, יזע ודמעות והן דואגות לקיים, יום אחר יום, דור אחרי דור. הן הבטיחו נחישות ודבקות במטרה והן מקיימות, מבורות הפיקוד, הבונקרים, המנהרות ומרכזי השליטה. כל אחד והכפתור שלו, כל אחד והשלט שלו.

ולכל התומכים בכתישה, כניסה וכיוצא באלה פעלים רבי רושם נזכיר את הכתוב בספר משלי: "טוב ארך אפיים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".

לכל בעלי הגאווה הלאומית רווית השנאה לאחר וזלזול באומות אחרות (ובהם אלו בצד הפלסטיני) מתאימה אמרתו של הסטיריקן האוסטרי ממוצא יהודי, קרל קראוס (בתרגום חופשי ביותר): "הדבר הלא מושך בשובניזם אינו בהכרח העוינות כלפי אומות אחרות אלא האהבה לאומה שלך".

ובאשר לתוצאות המלחמה (וזה נכון לשני הצדדים) כתב קראוס (שוב תרגום חופשי ביותר): "המלחמה היא בראשיתה התקווה שמצבך ישתפר. לאחר מכן, הציפייה שמצבו של הצד השני יורע. ואז, קורת הרוח שמצבו של האחר לא השתפר ולבסוף ההפתעה שהמצב של כולם הורע".

והנה הסבר מפוכח לשנאה (וגם לאהבה) כלפי בני קבוצות ועמים והוא של ברוך שפינוזה מתוך "האתיקה". זהו משפט 46 בחלק ג' כפי שתרגם אותו פרופ' ירמיהו יובל: "מי שנגרמו לו שמחה או עצב על ידי אדם השייך למעמד שונה, או לאומה שונה משלו, ולשמחה או לעצב נלוותה, כסיבתם, האידיאה של אותו אדם בהופיעה תחת השם הכללי של אותו מעמד או אותה אומה, יבוא לידי אהבה או שנאה לא רק כלפי אותו אדם, אלא כלפי המעמד או האומה שהוא שייך אליהם". ובאשר להשוואה עם אחרים והתחושה שאתה טוב מהם, כתב שפינוזה במאמר תיאולוגי-מדיני, בפרק על בחירת העברים: "ההצלחה האמיתית והאושר של כל אדם אינם אלא בחכמה ובהכרת האמת, אך אינם כלל וכלל במה שהוא חכם יותר מזולתו או במה שהאחרים חסרי הכרה אמיתית, שהרי דבר זה אינו מגדיל כלל וכלל את חכמתו, כלומר את הצלחתו האמיתית" (בתרגום של חיים ורשובסקי)

ככל שהמלחמה מתארכת שני הצדדים הופכים אדישים ואטומים לסבל של העם השני. אין מדובר רק בגורמים כמו הנהגת החמאס הנטולה כל אמפתיה לצד השני או לחלקים בהנהגה הפוליטית הישראלית שגם הם נטולי אמפתיה. מדובר גם בציבור הרחב, הישראלי והפלסטיני. על כך כתב ברטולט ברכט: "כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו צועק עוד עצור. כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי נראים. כשהסבל נעשה ללא נשוא, אין שומעים עוד את הצעקות. גם הצעקות נופלות כגשם קייץ" (תרגום של ה.בנימין)

 ברכט רלבנטי יותר מתמיד כשקוראים את ההודעות ברשתות החברתיות כשהן רוויות במסרים לאומניים, כוחניים וגזעניים. הוא כתב בפשטות: "מן האנטנות החדשות בא הטמטום הישן. החכמה נמסרת הלאה מפה אל פה".

ולבסוף חשבתי על  REMORSE FOR INTEMPERATE HEART, שירו של W.B YEATS, המשורר האירי הגדול. וכך נכתב בבית האחרון:

 Out of ireland have we come

Great hatred, little room

Maimed at the start

I carry from my mother's womb

A fanatic heart

 

 ולבסוף ,אי אפשר בלי מה שכתב פרידריך ניטשה בספרו "מעבר לטוב ולרע" (בתרגומו של ישראל אלדד)

"הנלחם במפלצות, ייזהר שלא ייהפך  הוא עצמו למפלצת. וכשאתה מסתכל לתוך  תהום שעה ארוכה, חוזרת התהום ומסתכלת גם לקרבך".

 

 

להמשך הפוסט

מי מעכב את הבנייה?

צפריר רינת | 22.06.2014 | 09:14

משבר הדיור ממשיך להעיק על החברה הישראלית ובמקביל ממשיכות להישמע הזמירות הישנות והמוכרות של מנהל התכנון במשרד הפנים המלין על כך שהירוקים מעכבים תכניות בנייה או שמוסדות התכנון אינם יעילים, ועוד כהנה וכהנה. כל זה משמש הצדקה נוספת להחלשת מוסדות התכנון ועקיפתם באמצעות חוקים שונים במקום לתגבר אותם בכוח אדם מקצועי. זו גם הצדקה לסילוק נציגים של החברה האזרחית ממוסדות התכנון. הם הרי סתם מפריעים כי הם רוצים לשמור על איכות חיים וקצת ריאות ירוקות בתוך ים האספלט והבטון המציף את כולנו.

על רקע זה, כדאי להקדיש תשומת לב מיוחדת להודעה לעיתונות שפרסם משרד הפנים בשבוע שעבר תחת הכותרת: "הוועדה לתכנון ובנייה של מחוז מרכז החליטה לאפשר בניית 8,700 יחידות דיור באזור המרכז שאישורן נדחה עקב העדר לפתרון ביוב". ההודעה מספרת על כך שוועדת התכנון החליטה "להסיר חסם" ולאפשר את הקמת יחידות הדיור ב-11 תכניות בנייה בשרון (בישובים יהודים וערבים) שלא קודמו בגלל העדר פתרון ביוב לאזור. הוועדה שמעה מנציגי משרדי ממשלה שבימים אלה מקודם פתרון תכנוני ותקציבי לצורך שדרוג מכון טיהור שפכים ולכן השתכנעה שיש מקום לתת תוקף לתכניות הבנייה. הביוב של אזור השרון הוא רק משל כמובן. מדובר במציאות שבה חסמים שאינם קשורים כלל ביעילות מוסדות התכנון (ויש בהחלט מה לייעל) או להתנגדות של ירוקים, הם הבולמים תכנון ואישור יחידות דיור, צעד שאמור להביא להוזלת המחירים. זה עוד לפני שנגענו בשאלות המורכבות של עלויות הקרקע שגם הן אינן קשורות למפלצת הירוקה רבת הכוח וההשפעה שבאמצעות נציג בודד במוסדות התכנון יצרה את משבר הדיור, מאלצת צעירים לנטוש את הארץ ומביאה את הסעיף לכמה פקידים במשרדי הממשלה.

כדאי להזכיר בעניין זה גם מסמך שכתבה אותה ועדת תכנון ובנייה של מחוז מרכז (מחוז הכיסופים של עתודות הבנייה על פי גישת מנהל התכנון הנוכחית). מדובר במסמך שנשלח למועצה הארצית לתכנון ובנייה לפני כשנה וחצי ובה התייחסה הועדה להצעה לשנות תכנית מתאר ארצית כדי להרחיב בנייה בשטחים פתוחים בגלל מחסור בעתודות בנייה. לאחר שטענה שיש די עתודות כאלו, הוסיפה הוועדה: "נבקש להסב את תשומת לב המועצה כי החסמים העיקריים המזוהים כיום באישור תכניות, נוגעים למימוש תשתיות תומכות פיתוח כגון תחבורה וביוב או מגבלות תכנון הנובעות מקיומן של תשתיות חוסמות פיתוח, וכי כל שטח נוסף לתכנון אשר יתקבל על ידי העדכון המוצע (העדכון של תכנית המתאר, צ.ר) יהיה כפוף לאותם חסמים. לפיכך מה שנדרש באמת במחוז הוא תכנון נטול חסמים שניתן לבצעו ולא רק תכנון שלאחר אישורו נדרשים עוד צעדים רבים על מנת לבצעו". ואף מילה על הירוקים מעכבי הבנייה.

 ביוב ומפגעי פסולת בנחל אלכסנדר בשרון. ללא תשתיות, אין דיור. צילום: צפריר רינת

בואו נחזור גם שלוש שנים אחורה, אל ועדה ציבורית לבחינת חסמים ניהוליים וארגוניים בתחום התכנון והבנייה שהקימה הממשלה בכבודה ובעצמה ובראשה עמד פרופ' אמיר ברנע. וכך קבעה הוועדה בפרק של עיקרי ההמלצות: "הגורמים לחוסר בדיור הם רבים. הוועדה לא מוצאת שמערך התכנון והבנייה במשרד הפנים הוא אחראי מרכזי לחוסר בתחום היצע הדיור". ולאחר מכן מוסיפה הוועדה:"על אף שחיקת המלאי, אכן קיים מלא תכנוני רב. על מנת לפתור את מצוקת הדיור בשלב ראשון נדרשת מעורבות ממשלתית, על משרדית וחוץ תכנונית לצורך מימוש אותו מלאי על ידי הסרת חסמים הקשורים להיצע קרקעות תשתיות וכו".

החסמים הולכים להישאר איתנו גם בעתיד, אלא אם כן יחליטו משרדי הממשלה שהם רוצים להקים שכונות ללא כבישים ומערכות ביוב. השבוע תדון המועצה הארצית לתכנון ובנייה בתכנית שלד לבנייה בשטחים שצה"ל אמור לפנות באזור מחנות צריפין. כל מי שקורא את התכנית מבין מהר מאד ש-17 אלף יחידות הדיור שאמורות להיבנות בשטח המפונה, לא ייבנו אם לא ייפתרו הבעיות הסבוכות של העדר פתרונות תחבורה וביוב. אולי כדאי שראשי מנהל התכנון יתעסקו קצת ביישום תכניות הבנייה ופחות בהשמצת אלו שלא מעכבים אותן?

 

 

 בנייה בבית שמש. ירוקים הסכימו להקריב שטח פתוח איכותי כדי להרחיב את העיר. צילום: צפריר רינת 

להמשך הפוסט

השילוט של חיינו

צפריר רינת | 02.06.2014 | 09:58

שלטים, מודעות וכיתובים המיועדים לציבור הרחב הם מראה טובה של הסביבה והחברה. הנה כמה שלטים שהצלחתי לתעד וכמה נוספים שתיעדו אחרים. מה אפשר ללמוד מהם על הארץ שבה אנו חיים ? לא מעט לפעמים ופעמים אחרות זה פשוט משעשע. השלטים משקפים את הרגע הנתון שבו בוצע הצילום. יתכן וחלקם לא קיים ואז זה גם אומר משהו  על המציאות שבתוכה הם נוצרו.

האין שלט בכניסה לשמורת נחל קנה. צילום: עירית חכים. 

ונתחיל עם "האין שלט". זהו מבנה בכניסה לשמורת נחל קנה מעבר לקו הירוק. במקור היה מוצב עליו שלט שבו נכתב שמורת נחל קנה באנגלית ועברית. לאחר פניות למנהל האזרחי ולרשות הטבע והגנים   שבהן הם נשאלו  מדוע לא מופיע שם השמורה גם בערבית, הם הודו שמדובר בתקלה והבטיחו לתקן. עכשיו לא ברור האם זהו הפתרון שהם מצאו, או שהם עסוקים עד כדי כך שלא היה להם זמן להגיע ולטפל בנושא. נחכה בציפיה לראות מה הכיתוב שהם יבחרו הפעם. 

 

מכולות לפינוי פסולת יבשה ליד סכנין. צילום: צפריר רינת 

כאן לא מדובר בשילוט ממשי אלא בכיתוב  "שמור על הניקיון" הנראה בקטן. מכולות אלו היו מיועדות לקליטת פסולת לצורך מחזור והן נמצאות בשולי העיר סכנין.  בפועל הן נותרו ריקות ואילו הר הפסולת הבלתי חוקי הניצב מולן, הלך וצמח. לא בקרתי שוב במקום ואולי ההר ירד והמכולות התמלאו.

 

 

 

 צו הריסה על בית בלתי חוקי בישוב בדואי בנגב. צילום: צפריר רינת

זהו צו הריסה על בית בישוב בדואי לא מוכר באזור נבטים. הוא צולם לפני חמש שנים ואני לא יודע אם הבית עדיין עומד. הבעלים הוא איש משכיל ומעורב בפעילות חברתית. הוא משתמש בחשמל באמצעות פאנל סולארי שהוצב על מתקן מאולתר. "זה מאפשר לי להשתמש במחשב בזמן שאני שותה קפה, ממש כמו ארומה" הוא ציין באירוניה במהלך סיור בכפר של פעילי ארגון חברתי.

 

הזמנה לאירוע באתר "הצריף של תמרי" מעבר לקו הירוק. צילום: צפריר רינת.

ההזמנה הזאת טעונה בהקשרים היסטוריים ובכמיהה של תנועה לאומית שיש מי שלא מוותר עליה ועדיין מקווה שהיא תתגשם. יש יהודים רבים המקווים לחזור לגדה המזרחית של הירדן ויש פלסטינים רבים המקווים לחזור לגדה המערבית. מעניין מה יקרה אם המשאלות של כולם יתגשמו.  

 

מראה אופייני מהזמן שבו שדרות רוטשילד הפכו לשדות המחאה. צילום:צפריר רינת

 בקשה נוגה זאת, צנועה ופשוטה נגעה לליבי. השלט עף ברוח ואיתו גם המחאה. נשארנו עם יאיר לפיד שהצלחתו, כך אומרים המומחים,  היא התוצר הפוליטי של המחאה. וזה אומר הכל, עלינו ועליה.

 

 שלט המזמין אנשים לסייע בטיפול באתר  ליד ההתנחלות עלי הנמצא למעשה בבעלות פלסטינית. צילום: צפריר רינת

 המנהג של המתנחלים לנכס לעצמם אתרי מעינות וכרמי זיתים הלך והתפשט בשנים האחרונות. כמעט תמיד הם "משקמים" את מה שלא צריך לשקם כי הוא שימש חקלאים פלסטינים דורות על גבי דורות. כמעט תמיד מדובר בקרקע פרטית. לכאורה הם לא משתלטים עליה אבל כמובן שהפלסטינים לא ממש מעיזים להתקרב למקומות אלו ובעצם מודרים מהם. במקרה הזה צורפה גם רשות הטבע והגנים לחגיגה והסמל שלה מופיע על השלט ויוצר את הרושם שהיא נתנה חסות ליוזמה. אלא שהרשות לא התבקשה כלל לטפל באתר או לתת אישור שהסמל שלה יופיע . מצד שני היא לא עשתה שום מאמץ להסיר את הסמל שלה. שתיקה כמוה כהסכמה.

 

 שלט הדרכה לכיתות לימוד בהר גילה. צילום: צפריר רינת

 יש משהו מנחם וגם קצת משעשע שבתוך כל המהומות והאיומים על הטבע ועל חיינו בכלל, יש מקומות שבהם תלמידם נכנסים לכיתה שבה לומדים על דורסי לילה וחבריהם נכנסים לכיתה שבה לומדים על דורסי יום. אחר כך הם יכולים לחליף חווית.

פרסומת לעסק למכירת עצי זית שהוצבה באזור גבעות לכיש. צילום: צפריר רינת

 זה סופו של כל עץ זית. הוא אולי סמל תרבותי ויכול לעמוד על מקומו מאות ואולי אף אלפי שנים. אבל בסופו של דבר גם הוא סחורה וגם אותו ניתן להעתיק מביתו לטובת מישהו שרוצה להרגיש שהוא מחובר לשורשים ולתרבות.

 

 

 רחוב יהודה הלוי בתל אביב. צילום: צפריר רינת

 אי אפשר בלי נימה אופטימית. השלט הזה מעורר תקווה וגם יאוש. תקווה לרכבת שתוביל אותנו במהירות בכרך הגדול. יאוש    על רקע זכרון  השלטים שקדמו לו והבטיחו לנו רכבת שעדיין לא קיימת. אבל בפראפראזה על דברי פילוסוף מפורסם אפשר לומר שאין תקווה בלי יאוש ואין יאוש בלי תקווה.

 

להמשך הפוסט

להקת סותמי הפיות

צפריר רינת | 26.05.2014 | 10:13

 

The moral wellbeing  and intelligence of a democratic nation would be in no less danger than its business and industry if ever the government wholly took over the place of associations

Democracy in America,  ALEXIS DE TOCQUEVILLE

 נא להכיר את הצוות החדש שגיבש משרד הפנים ושמו הלא רשמי בישראל הוא "סותמי הפיות". בראש ההרכב שר הפנים גדעון סער והמפיק הוא מנכ"ל המשרד ד"ר שוקי אמרני (בהזדמנות זו נברך אותו על המינוי הרשמי לתפקיד שעליו החליטה הממשלה השבוע). חברה נוספת היא ראש מנהל התכנון במשרד הפנים בינת שוורץ. ההרכב החדש אינו מוזיקלי. הדיסק הווירטואלי שהוא תוכנית הפעולה שלו אינו כולל קטעים מוזיקליים. אם נעלה אותו על מחשב נגלה מבחר של הצעות החלטה, מצגות (חלקן שווא) והסברים מפולפלים. הנושא המרכזי הוא כיצד לסלק מהדרך כל הפרעה של הציבור, אם באמצעות הרחקתו מתהליכי ערעור והגשת התנגדויות או באמצעות סילוק נציגי החברה האזרחית מועדות תכנון, ובראשם נציגי ארגונים סביבתיים. כל זה בשם ההתייעלות. ראש ההרכב כנראה השתכנע שהנושא המרכזי של התייעלות מתאים ליעד הממשלתי של זירוז הליכי בנייה. לכן החליט להצטרף להרכב. הנימוקים של המפיק אמרני פחות ברורים. אולי נמאס לו לראות נציגי ציבור בתפקידו הקודם כממונה על מחוז מרכז במשרד. אולי הגיע למסקנה שצריך לרקוד לפי המנגינה שהלחינו במשרדי ראש הממשלה והאוצר. שם מעדיפים שהציבור לא יתערב ולא יפריע יותר מדי למדיניות הממשלה.

באשר לשוורץ, עם השקפת עולמה אפשר לערוך היכרות במאמר שכתבה תחת הכותרת "מערך התכנון חולה". הוא התפרסם בדה מרקר לפני כשלוש שנים, לפני שמונתה לתפקידה. וכך היא כתבה: "אז מי או מה  שולט במערך התכנון של מדינת ישראל? אותו מערך  שראשי ממשלה לדורותיהם מנסים לעקוף, לפשט ולחדש ולא יכולים לו. שולטים בו ההססנות, העדר מחויבות ליעדי הממשלה והתחבאות מאחורי ייעוץ משפטי, שולטים בו גופים שמעולם איש לא בחר בהם, ומעולם לא נדרשו לשאת באחריות לתוצאות פעולותיהם. שולט בו מיעוט צדקני וצעקני הגורר אחריו את הרב הדומם-גורמים שאינם מהססים לצקצק בלשונם ולזעוק "שחיתות" בכל מקום בו מתקבלות החלטות שאינן תואמות את האג'נדה הפרטית שלהם. שולטים בו גורמים המדרדרים את מוסדות התכנון ואת מערך התכנון כולו. חלקם מתקראים "ירוקים" וניכסו לעצמם את ערכי הסביבה, העלו אותה על ראש שמחתם-ובשמה הם פוגעים בערכים חברתיים,כלכליים, דמוקרטיים ואחרים".

מאמר זה מנבא את  ההברקה הלוגית של ההרכב החדש: בואו נסלק את נציגי הציבור כי הציבור לא בחר אותם. מילים כדרבנות, חדורות בתחושת שליחות דמוקרטית. אז קדימה, בואו נבחר נציגי ציבור במקום אלו שסלקנו. אבל בזה ההרכב החדש לא מתעסק. אולי נשאל את ראש מנהל התכנון, שהראתה עניין כה רב בממשל דמוקרטי איך ייבחרו נציגי ציבור לוועדות תכנון? האם נקיים בחירות שבהן הציבור הרחב יקים מפלגות? האם נכנס אספת עם ובה נבחר ברב קולות פלוני או אלמוני, או עובר אורח?

נציגי ציבור יכולים לבוא מארגונים המייצגים את הציבור ולא מציבור מופשט. לא במקרה נקבע בחוק התכנון והבנייה שבמוסדות התכנון הארציים יהיה נציג של "חיים וסביבה", ארגון הגג של הארגונים הירוקים (סליחה, אלו המתקראים ירוקים). בארגון הזה יש ייצוג רחב לפעילים, עמותות וארגונים מכל הארץ. הציבור לא בוחר ארגונים אלה אלא בוחר להצטרף אליהם. כך הוא יכול לממש באמצעותם את זכותו הדמוקרטית להשפיע על תהליכי קבלת החלטות. אבל "סותמי הפיות" לא באמת מעוניינים ללמד אותנו שיעור בדמוקרטיה אלא שיעור ביעילות (סליחה, התייעלות, שהיא במשרד הפנים משהו שונה לגמרי מיעילות).ואגב, כדאי להזכיר את העובדה שנציגי הרשויות המקומיות במועצה הארצית לתכנון ובנייה שדנה בנושא,  תמכו ביוזמת סתימת הפיות ובהם גם נציגי הערים חיפה ותל אביב. אף אחד מראשי הערים לא דאג למחות על עמדה זו של נציגיו ולדרוש דיון חוזר. זהו, גמרתי לצקצק בלשוני על כל מיני נושאים ירוקים כביכול.

  עמק ססגון בערבה. עוד מקום שהירוקים בחוסר יעילותם הצליחו לעצור בו בינתיים הקמת מתחם מלונאות. צילום: צפריר רינת

להמשך הפוסט

להיות ישראלי מנקודת מבטו של הצבי

צפריר רינת | 15.05.2014 | 07:00

איך נראית המציאות שלנו מנקודת מבט של חיית בר מוגנת? השבוע חשבתי על שאלה זו אחרי שקראתי את הסיפור המזעזע שעליו דיווח אתר YNET. באתר סופר כיצד רדפו תושבי ישוב בדואי אחרי תושבים בדואים מישוב אחר שנסעו אחרי צבי ישראלי עם טרקטורון ודרסו אותו למוות. הם לא הצליחו למנוע את דריסתו אבל מנעו את לקיחת גופתו שהייתה אמורה לשמש לארוחה. נפגשתי עם הצבאים פעם נוספת במהלך הקרנת סרטם התיעודי היפה והנוגע ללב של יעל קיפר ורונן זרצקי על איש שמירת הטבע עזריה אלון שנפטר לפני מספר חודשים. במהלך הסרט סיפר אלון כיצד נסע בערבה בשנת 1949 ובמהלך הנסיעה נאספו עדרי צבאים בצד הדרך והתבוננו על הנוסעים. מנקודת מבטו של צבי ישראלי בימינו, אמור להיות שיפור במצב הכללי. הוא הרי מוגדר חיית בר מוגנת ויש כיום שמורות טבע. צייד הצבאים הנרחב שהתנהל שנים רבות באופן כמעט חופשי, הוא כיום בלתי חוקי. לעומת זאת, במדינות השכנות הוא נכחד לגמרי ואם הוא עובר לצד הפלסטיני של גדר ההפרדה, גורלו מר ונמהר. אבל גם במציאות הישראלית הוא חי בתוך מסע מכשולים ואיומים מתמשך.

לעתים מתמזל מזלם של הצבאים והם מוצאים עצמם באזור מוגן יחסית. אז הם עוד יכולים ללכת בנחת או לדלג בחן על הגבעות כפי שהם נוהגים לעשות. האיום העיקרי במקומות אלה הוא טורף טבעי כמו זאב או תן וזהו איום הכרחי לקיום המערכת. אבל ברוב המקרים זה אינו המצב. צבי היוצא לדרכו יתקל מהר מאד בגדר או כביש החוסמים את דרכו. אם הוא לא יזדרז להימלט ולמצוא מעבר, תעוט עליו להקת כלבים משוטטים שאנחנו ברוב טיפשותנו גרמנו לכך שהם יופקרו בשטחים הפתוחים. הוא יותש למוות במרדף והם יקרעו אותו לגזרים. אם התמזל מזלו והוא לא נתקל בכלבים, הוא ימשיך לחפש מעבר חופשי. לבסוף ימצא אותו ויתחיל להתקדם לאיטו לתוך שטח של שמורת טבע או יער. שם יחכו לו ציידים המצפצפים על פקחי רשות הטבע והגנים ובמטח יריות יביאו לסיומם את חייו הקצרים. אם תנוח עליהם הרוח, הם ידאגו להשאיר את ראשו בשער הכניסה לשמורה, להראות לפקחים מי באמת בעל הבית. אם הוא יגיע לאזור החולות של אשדוד או אשקלון יחכו לו נהגי רכבי השטח שאינם מתכוונים בהכרח לפגוע בו, אבל ממררים את חייו בהפרעות בלתי פוסקות. וכך, מוקף בכל עבר באורות, רעשים, ציידים, כלבים משוטטים וגדרות נע לו הסמל התנ"כי וההיסטורי הזה בפיסות הארץ הקטנות שנותרו, מקווה לטוב.

אני עדיין זוכר היטב את הצבי שראיתי מדלג ומתרחק ממני מצפון לירושלים. כשהוא התרחק ראיתי כיצד הוא רץ בתוך רצועת קרקע צרה, מוקפת מצד אחד בכביש בין עירוני ומצד שני בגדר ההפרדה.

כלב טורף צבי שאותו לכד ליד גדר. צילום: דורון ניסים.

הרבה מאמץ הושקע על ידי שומרי טבע כדי שהצבי לא ייעלם מחיינו. אבל הוא הולך ונעלם, ואתו גם צבי הנגב וצבי הערבה. כשיצאתי לטייל בחולות ילדותי בשולי העיר חולון בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, עדיין ראיתי קבוצה בת שישה צבאים. אפילו בתוך בית הספר החקלאי מקווה ישראל ראיתי צבי נס על נפשו. אבל כיום הם כבר לא שם. הם עדיין נמצאים במקומות אחרים אבל עד מתי הם יחזיקו מעמד מול הירי, העלמות שטחים טבעיים לטובת בנייה, חסימות  המעבר החופשי ושאר המפגעים?

וככל שנעלם הצבי מחיינו, אנחנו יודעים שהולכות ונעלמות גם המערכות האקולוגיות המקיימות אותו. אם הוא לא מצליח להתקיים הרי גם שרשרת שלמה של טורפים ונטרפים, צמחים ואוכלי צמחים, לא מצליחה לעשות זאת. הם כולם זקוקים לאיזה שהיא הפוגה מהלחץ האנושי, למרחב שבו יוכלו להתקיים, גם אם הוא מצומצם. ומה יגרע מן העולם אם לא יהיו בו צבאים? זה בדיוק מה שיגרע, הצבאים.

 

צביה על מדרון בגן לאומי הרי יהודה. צילום: צפריר רינת

 

להמשך הפוסט

הנושא שלא מדברים עליו

צפריר רינת | 05.05.2014 | 07:40

כמו בכל שנה, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת יום העצמאות הנוכחי את הנתונים העדכניים של אוכלוסיית ישראל ומסתבר שאנחנו ממשיכים לגדול בקצב מסחרר. בשנה שעברה נוספו 157 אלף בני אדם לאוכלוסיית ישראל. מדובר בקצב גידול של שני אחוזים בשנה, הרבה יותר ממדינות מפותחות. מדובר בתוספת של אוכלוסייה בסדר גודל של רמת גן וכוכב יאיר כל שנה. בסך הכל גדלה אוכלוסיית ישראל  פי עשר מאז קום המדינה. תחזית הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צופה שבשנת 2025 יחיו בישראל 9.8-10.5 מליון בני אדם. בשנת 2035, עשרים שנה מהיום, יחיו  11.3-12.7 מליון בני אדם. אם מוסיפים לכך את האוכלוסייה הפלסטינית החיה בין הירדן והים, יחיו בפיסת ארץ קטנה זו בתוך שני עשורים יותר מ-15 מליון בני אדם. לשם השוואה, גידול האוכלוסייה בהולנד, אחת המדינות המפותחות הצפופות ביותר, היה כ-4.7% במהלך עשור שלם (2001-2010)

גידול אוכלוסייה הוא נושא עלום מבחינת הארגונים הסביבתיים בישראל. שומר נפשו ירחק ממנו כי הוא רגיש מדי (שאלות של דת ותרבות) ומכניס את העוסקים בו לתסבוכת גיאו-פוליטית (המירוץ להשגת עליונות דמוגרפית בין ישראלים ופלסטינים). כולם מכירים בחשיבותו אבל אף אחד לא מוכן להגיד משהו בעניין החורג מעבר לאמירה הצפויה שיש צורך בתכנון סביבתי הלוקח בחשבון את גידול האוכלוסייה. וחוץ מזה, הרי אין בעצם הרבה מה לעשות בעניין. דוגמה לגישה זו ניתן למצוא במסמך שהכינו המשרד להגנת הסביבה ומכון ירושלים לחקר ישראל הנקרא  "חזון קיימות לישראל 2030". מסמך זה מכיר בגידול אוכלוסייה כאחד הגורמים שיעצבו את הסביבה בישראל אבל אין התייחסות אליו באסטרטגיות שמציע המסמך כדי להביא את ישראל חזון של קיימות בעוד שני עשורים. חזון זה קובע כך: "ישראל של 2030 תהיה מדינה שאזרחיה חיים בסביבה המאפשרת רווחה כלכלית, חוסן חברתי וביטחון אישי תוך מימוש חיי קהילה על גווניה השונים. מדינה המקדמת חדשנות ויזמות, חיים עירוניים  תוססים, הכללה ונגישות של כל קבוצות האוכלוסייה להזדמנויות תעסוקה ושירותים. מדינה בה יש ניתוק מוחלט בין הצמיחה הכלכלית לבין הפגיעה בסביבה והעלייה המתמדת בצריכה החומרית. ב-2030 איכות החיים של הדור הנוכחי תהיה גבוהה, אך תוך שמירה על משאבי הסביבה לדור הנוכחי ולמען הדורות הבאים".

אכן חזון נאה ומלא הבטחה אבל לא ניתן למימוש בחברה המוסיפה לגדול בקצב הנוכחי. רק שילוב של מיתון עקבי בקצב גידול האוכלוסייה, לצד שיפור דרמטי ביכולת לתכנן את הבנוי מול הפנוי (שטחים בנויים מול שטחים פתוחים) ייתן סיכוי לאיכות חיים סבירה ולמניעת קריסה של מערכות טבעיות ואקולוגיות והיעלמות שמורות טבע וגנים לאומיים. אין כיום דרך לעצור את גידול האוכלוסייה של השנים הקרובות לכן ברור שמדובר במגמות ארוכות טווח ובכל תרחיש, בעשורים הקרובים הצפיפות בין הירדן והים תהיה גדולה ביותר. גם הפלסטינים יצטרכו לתרום את חלקם וכיום לא נראה שיש סיכוי שהם עומדים לעשות זאת. ההיפך הוא הנכון, הפלסטינים, כמו הישראלים, ממשיכים לעסוק באובססיביות בצורך לגבור על העם השכן במאבק הדמוגרפי.

 

שדרות רוטשילד בתל אביב. תשתית עירונית הולכת ומצטופפת, אך גם יקרה במיוחד. צילום: צפריר רינת

התרחיש הסביר ביותר שמולו אנו עומדים הוא של ארץ צפופה ביותר שבה קשה לנהל תשתיות תחבורה, לספק שטחים פתוחים לצרכי נופש ופנאי, ולשמור על משאבי טבע כמו אזורי מדבר יחודיים, שונית אלמוגים, אגן ים המלח והכנרת. אין לזלזל כמובן בתושייה האנושית שהישראלים והפלסטינים לעיתים מצטיינים בה. זה נכון שתחזיות קודרות מהעבר על חוסר יכולת לקיים אוכלוסייה גדולה, לא התממשו. אבל הפעם אין מדובר בחוסר יכולת לספק מזון ומים כי זה כנראה יהיה ניתן לביצוע. הפעם מדובר על חיכוך בלתי פוסק בין אוכלוסיות המתחרות ביניהם על משאבי השטח ועל שטח נתון שהצטמק עד כדי כך שכל הנכסים שיש בו הולכים ומאבדים את ערכם, לא בקריסה חד פעמית אלא בתהליך כרוני המעיק יותר ויותר. ההשפעה של המגזרים השונים תהיה מורכבת. עיקר גידול האוכלוסייה הוא של החרדים, אבל דווקא הם גרים בישובים צפופים, צורכים פחות ומשתמשים יותר בתחבורה ציבורית.

הנה כמה מתוצאות הלוואי של העומס ההולך וגובר  על הסביבה הנובע מהשילוב של אוכלוסייה המוסיפה לגדול ורמת צריכה גבוהה:

פיגור בפיתוח תשתיות תחבורה- פער הולך ומעמיק בין היקף ורמת  תשתיות התחבורה הציבורית והיעדים המתבקשים שתחבורה זו אמורה להשיג. יש בעיקר מחסור חמור במערכות של רכבות קלות ואוטובוסים מהירים ורבי קיבולת.

קושי באיתור שטחים לתשתיות אנרגיה וסביבה- השטח הקטן והחשדנות הציבורית כלפי יזמים והממשלה מקשים על איתור שטחים להקמת מתקני טיפול פסולת, טיהור שפכים, התפלת מים וייצור חשמל מגז טבעי, לעיתים מסיבות מוצדקות ולעיתים מתוך אינטרס מקומי של תושבים.

עומס מבקרים באתרי טבע ונופש-  עומס זה מתבטא בסגירת אתרים למבקרים נוספים לאחר שאלו התמלאו באנשים, והשפעה הולכת וגוברת של רכבי שטח. כיום כמעט ולא ניתן לנפוש בטבע ברמה סבירה של ריחוק ואינטימיות.

ניתוק וקיטוע קריטיים של בתי גידול טבעיים- גידור, הקמת תשתיות והקמת ישובים. כל אלו קוטעים את רצף השטח הפתוח בישראל. כבר עתה ניתן לומר שכמה מבתי הגידול הטבעי היחודיים של ישראל הולכים ונעלמים ובהם גבעות החמרה, רכסי כורכר, מישורי לס, מקווי מים עונתיים ועוד ועוד.

קריסת מערכת התכנון מול לחצי הפיתוח והבינוי- מערכת התכנון הייתה אמורה להתבסס על תמ"א 35, תוכנית מתאר שנועדה להתמודד עם גידול אוכלוסייה עקבי באמצעות תהליכים של ציפוף עירוני, התבססות על תחבורה ציבורית, בנייה במרקמים עירוניים ובמקביל שמירה על המרחבים הפתוחים. הלחצים הבלתי פוסקים של הממשלה להוריד את מחירי הדיור באמצעות פריצת מגבלות תוכנית המתאר, הולכים ושוחקים אותה.

המשימה של ארגוני הסביבה , גורמי התכנון ומקבלי החלטות תהיה להתמודד עם סוגיית גידול האוכלוסייה. לא באמצעות כפייה כמובן אלא באמצעות סל האמצעים המוכר מכל העולם ומתבסס על השקעה בחינוך ותעסוקה בכל המגזרים ( צעדים המעודדים ירידה בפריון), ביטול תמריצים ועידוד מסוג כלשהו לגידול אוכלוסייה וחינוך לאורח חיים מקיים שבו יש הפנמה של הצורך לצרוך פחות ולקיים משפחות קטנות יותר הנהנות מאיכות חיים טובה יותר. זהו מסר הומני וסביבתי כאחד והוא היחיד העומד על הפרק. הסיכויים לממש אותו לא נראים טובים אבל זו החלופה היחידה לכאוס דמוגרפי, פוליטי וחברתי. כמובן שהסדרת היחסים עם שכנינו הפלסטינים ושילובם במאמץ, יוכלו לסייע, אבל פה כבר מדובר כמעט בגלישה לאוטופיה.

 

 גשר בקו הרכבת תל אביב-ירושלים. רכבות בין עירוניות נבנות אבל מערכת הרכבות הקלות מפגרת מאחור. צילום: צפריר רינת

להמשך הפוסט

הקרן הקיימת לעצמה

צפריר רינת | 09.04.2014 | 06:54

 אזהרה: טקסט זה ארוך כאורך הגלות (יחסית לפוסטים קודמים) כי הוא עוסק בגוף המנהל את עסקיו בגלות.

 ישראל היא כידוע פדרציה המורכבת מאוסף רופף של אוטונומיות. יש את זרם החינוך העצמאי החרדי שנהנה מאוטונומיה בתחום החינוך ומתנחלי יהודה ושומרון הנהנים מאוטונומיה במגוון של תחומים. יש את מפעלי ים המלח הנהנים מאוטונומיה נרחבת למדי בתחום הזכיון הגדול שלהם בדרום מדבר יהודה. יש את הבדואים בנגב שמצאו עצמם באוטונומיה בפועל בגלל הסיבה הפשוטה שהשלטון לא החליט מה בדיוק לעשות איתם. אבל האוטונומיה החזקה מכולן היא ככל הנראה זו של "הארגונים הציונים" ובראשם הקרן הקיימת, גוף הפועל בתוך המדינה אבל במידה רבה אינו כפוף לה.

בשנתיים האחרונות היו פרסומים רבים על הדרך בה פועלת הקרן הקיימת. שיאם בתחקיר הארוך ועתיר הממצאים של תוכנית "המקור" בערוץ 10 ששודרה בשבוע שעבר. הפרסומים השונים עוררו עוד ספקות וסמני השאלה סביב אופן הפעולה של הגוף הנהנה כל כך לשבח את עצמו ולהציג עצמו כגוף הסביבתי הגדול ביותר בישראל. על רקע זה ראוי להקדיש תשומת לב מיוחדת לשאלת הפיקוח והביקורת על פעולות הארגון.

הקרן הקיימת אינה כפופה לחוק מבקר המדינה. עד לאחרונה היא גם לא הוגדרה "חברה לתועלת הציבור". משמעות הדבר שאין כל פיקוח של ממש מטעם המדינה על גוף המנהל חלק גדול מאדמותיה ומבצע עבודות פיתוח בהיקף עצום (מתשתיות לישובים וייעור ועד מאגרי מים, וחלקם דברים חשובים וטובים ביותר).

את הצעת החוק של שרת המשפטים ציפי לבני, הקובעת שהקרן הקיימת תהיה נתונה לביקורת של מבקר המדינה, דוחה ארגון זה בשצף קצף. הנה תגובתו המלאה ליוזמה להכפיפו לביקורת. יש להזכיר שמדובר בתגובה המתייחסת ליוזמה שמקדמת שרת המשפטים של המדינה הריבונית שבה פועלת הקרן הקיימת: "לצערנו, נוכחנו לגלות, כי יוזמי הצעת החוק המבקשת להכפיף את קק"ל לביקורת המדינה, מצאו עצמם נגררים אחר ססמאות של "שקיפות" ו-"מנהל ציבורי", אך לא בדקו עד תום את ההשלכות המזיקות של החקיקה עבור אזרחי מדינת ישראל. ברקע הדברים חשוב להבהיר כי קק"ל הינה חברה פרטית בבעלות יהדות העולם, לצד החזקות מיעוט של העם היהודי בישראל".

"הרוב המוחלט של כספי התרומות מגיע מיהדות חו"ל. כל שקל הנתרם למאות פרויקטים שמבצעת קק"ל צבוע לטובת אותו פרויקט, ואינו משמש לטובת מנגנון החברה. קק"ל מבוקרת על ידי מבקרת פנים ועל ידי מבקר חיצוני המתמנה ישירות על ידי הקונגרס הציוני העולמי, בהיותו נציג של העם היהודי ברחבי העולם. דוחו"ת הביקורת של המבקר מפורסמים אחת לשנה וגלויים לציבור. קק"ל אינה נתמכת ואינה מקבלת אגורה אחת מתקציב המדינה, אלא היפוכו של דבר. כספיה שהינם כספי העם היהודי מופנים לטובת מאות פרויקטים שהמדינה אינה מבצעת ואינה מסוגלת לבצע, ושעיקרם פיתוח הארץ, הכשרת קרקעות, ייעור, איכות הסביבה, מאגרי מים ועוד".

"קק"ל מפעילה סניפים ולשכות בלמעלה מארבעים מדינות בעולם אשר מאוגדים רובם ככולם לפי דיני המדינה בה הם פועלים ומטרתם העיקרית, גיוס תרומות לטובת מדינת ישראל. על אף כל זאת, בהתעלם מעמדתן של הפדרציות היהודיות בחו"ל- אשר הן בעלות השליטה העיקרית בקק"ל והן מקור כספי התרומות המכריע- גורמים שונים במשרד המשפטים מבקשים להפוך את קק"ל לגוף שמבוקר על ידי מדינת ישראל דווקא. אותם גורמים יודעים שאין בישראל אף חברה פרטית שאינה מקבלת שקל מתקציב המדינה, ומבוקרת על ידי מבקר המדינה, ולפיכך הם מבקשים לקבוע תקדים (!) ולבצע תיקון חוק מיוחד שיחול ספציפית על קק"ל! אותם גורמים לא בדקו, ולא הבינו, כי החלת ביקורת המדינה עלולה לבטל את המעמד המשפטי של קק"ל בעולם כארגון לא ממשלתי, ובכך לחסל את מפעל גיוס התרומות המביא מאות מליוני שקלים לטובת אזרחי המדינה".

"קק"ל אינה חברת בת של הממשלה והכפפתה בדרך כלשהי, עקיפה וישירה למבקר המדינה, למשרד המשפטים או לכל ארגון אחר של המדינה תביא לפגיעה במעמדה כארגון צדקה ירוק ובינלאומי שכספיו אינם נתרמים למטרות פוליטיות או של מדינה כזו או אחרת. המהלך, אם יקודם, יביא לפגיעה בקנה מידה לאומי היסטורי שמשמעותו היא שמה שלא הצליחו לגרום לקק"ל 134 ארגונים פרו פלסטינים, עם זיקה לפעילות עוינת הפועלים לחיסולה, יעשו העומדים מאחורי היוזמות המזיקות והבלתי אחראיות הללו".

"לו היו יוזמי הצעת החוק בודקים לאמיתו של דבר את התנהלותה של קק"ל, היו מגלים התנהלות יעילה, שקופה, מבוקרת, על פי כל עקרונות מנהל תקין. כל ניסיון לאחוז ולהסית את עיני הציבור כנגד קק"ל בססמאות של "חוסר שקיפות" או "חוסר ניהול תקין" הוא פעולה צינית ובלתי אחראית ההופכת כלי שרת בידי כל אלו המנסים לפגוע בכל הארגונים היהודים ובמטרותיהם הציוניות".

 

נטיעות של הקרן הקיימת באזור הנגב המערבי. מסתפקים בביקורת פנימית נוקבת. צילום: צפריר רינת

אחרי שלקחנו נשימה ארוכה כדי להירגע מתחושת החרדה מול האיום האסטרטגי החמור של ביקורת ציבורית על הקרן הקיימת כדאי לחזור לחוות דעת של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט שהמליץ לאחרונה להגדיר את הקרן הקיימת "חברה לתועלת הציבור" ובכך לחייב אותה להציג בין השאר את תקציבה שאותו לא מצליח לראות העם היהודי שאותו אמורה הקרן הקיימת לשרת בדבקות.

"אין בידינו נתונים מדויקים על פעילותה של קק"ל כיום", כותב ליכט על הארגון האחראי על שטחי היער של המדינה (סליחה, של העם היהודי). "היקף התרומות המדויק לא ידוע לנו", הוא הוסיף ולאחר מכן כתב: "למרות ההיבט הציבורי והמהותי של פעילותה, כמעט ואין כל פיקוח חיצוני על התנהלותה של קק"ל ואין גוף מדינתי המפקח על התנהלותה. הציבור אינו חשוף לדוחותיה הכספיים ואין כל ערובה חיצונית לכך שפעילותה משרתת בצורה מיטבית את אינטרס הציבור. לכך יש להוסיף את הקשר ההדוק בין קק"ל למערכת הפוליטית, כולל בנושא מינויים. קשה לראות במנגנוני הביקורת הפנימיים כמנגנונים מספיקים לאור פעילותה של קק"ל ומבנה האורגנים שלה".

בגלל תקציביה הרבים, כוחה הארגוני והשפעתה הפוליטית, לקרן הקיימת יש עוצמה רבה מול משרדי ממשלה וגם הם נזהרים מאד לבקר את פעילותה. לפני שנתיים הביע פקיד יערות במשרד החקלאות ספקות לגבי התועלת של נטיעות קק"ל בט"ו בשבט. בכיר במשרד החקלאות מיהר להזהיר את עובדי המשרד שאל להם לחזור על ביקורת שכזו כי הקרן הקיימת עלולה לנתק את הקשר עם המשרד בכל התחומים ובהם מימון מחקרים, הכשרות קרקע בפריפריה והטיפול ביער. "הם ימצאו אפיק טוב יותר להשקיע את כספם ואנו נישא בכל האחריות לכשל", כתב הבכיר המבוהל כאילו שמדובר בגוף עסקי שבמקרה החליט להשקיע בישראל ולא מקבל חלק ניכר מהכנסותיו מעסקאות מקרקעין בשוק המקומי.

מי שמקפיד להגן על האוטונומיה של קק"ל הם חברי הכנסת של הימין. הם מיהרו לנסח הצעת חוק שתפטור את הגופים הציונים ובהם הקרן הקיימת מהמעמד של חברה לתועלת הציבור. הם היו רוצים לראות את הקרן הקיימת ממשיכה בהתגייסותה הנלהבת לטובת ההתנחלויות. התגייסות המוצאת ביטוי בתמיכה בפרויקטים רבים לבנייה ופיתוח ההתנחלויות. כך הופך הגוף הציוני לתומך נלהב של מפעל שלדעת רבים מקרב את ישראל למציאות של מדינה דו לאומית ולקץ הציונות.

 

 "מסופקני אם אי פעם היו אנשי כנסיה יותר ראויים לשבח מאנשי הכנסייה הקתולית של צרפת בשעה שנתגלגלה עליהם המהפכה. ומסופקני אם היו אנשי כנסייה נאורים מהם ולאומיים מהם, ופחות מכונסים מהם בד' אמות של מעלותיהם הפרטיות ויותר מחוננים מהם במידות ציבוריות נאות, ויחד עם זה אף באמונה רבה: הרי הרדיפות הוכיחו זאת למדי. פתחתי חקירתי בחברה הישנה ואני מלא דעות קדומות כנגדם. סיימתי חקירתי וליבי מלא רגשי כבוד ויקר להם. לאמיתו של דבר, היו לאנשי הכנסייה כל אותן המגרעות הכרוכות בכל התאגידים המדיניים והדתיים כאחד, שעה שהקשר בין חבריהם מהודק והשילוב ביניהם חזק. דהיינו: הנטייה לחרוג מתחום הפעולה הלגיטימי שלהם, אופי שהסובלנות בו מעטה, ודבקות אינסטינקטיבית ועיוורת , לא מוצדקת לעיתים, בזכויות המיוחדות של הארגון".

אלכסיס דה-טוקוויל על הכנסייה הקתולית. מתוך ספרו "המשטר שהיה והמהפכה" (הוצאת ביאליק). מבוסס על תרגומה של עדה צמח.

 

 

להמשך הפוסט

זו ארצם

צפריר רינת | 26.03.2014 | 09:25

 

"אין בכוח שום חוק לאומי או בינלאומי לשנות את מעמדנו, זכויותינו וקשרינו עם נחלת אבותינו בכל חלקי א"י המקודשים. וגם אם ממשלת ישראל לא סיפחה באופן רשמי את יהודה ושומרון למדינת ישראל ולא החילה עליהם את החוק הישראלי, מכיוון שאין הנוכרים שולטים שם בפועל, דינם של אזורים אלו, לפי דין התורה, כארץ ישראל תחת שלטון יהודי לכל דבר, ויש על כולה ריבונות, קניין ובעלות יהודית". הרב שלמה גורן, "משיב מלחמה" מצוטט בספרו של אריה נאור "ארץ ישראל השלמה-אמונה ומדיניות".

בשבוע שעבר ערכה עמותת "ירוק עכשיו" כנס שהוקדש להיבטים משפטיים במצב הסביבתי מעבר לקו הירוק. הכנס היה מרתק, ולא רק בגלל שלל הבעיות הסביבתיות שהוצגו בו. בנוסף הוא סיפק הצצה אל הסתירות שבהן מוצאים עצמם חלק מהמתנחלים (הם כמובן מכחישים שמדובר בסתירות) והאופן שבו הם מנסים להתמודד איתן. במהלך הכנס הוצגה תפישה משפטית שאומצה בחדווה בשנים האחרונות על ידי מתנחלים רבים. על פי תפישה זו, סוגיית הכיבוש מסולקת הצידה כי הנוכחות הישראלית לא עומדת בסתירה למשפט הבין לאומי! איך מתרחש התעלול הלוגי הזה? פשוט מאד, לא היה גורם שממנו נכבש השטח. ירדן אמנם שלטה בו אבל לא ספחה אותו באופן שקיבל הכרה בין לאומית רחבה ובהמשך ויתרה על דרישה לריבונות בשטח זה. כך מיישבים את הסתירה בין הצורך לפעול על פי הכרה משפטית כדי להעמיק את האחיזה ביהודה ושומרון, והקביעה (השגויה, כאמור, על פי גישה זו) של הקהילה הבין לאומית שמדובר בשטח כבוש. הלאה, נעבור לשאלת הקרקעות. כאן מיישבים ממש בקלילות את הסתירה בין הצורך להרחיב את האחיזה של ההתנחלויות באדמה והעובדה שקרקעות רבות נמצאות בבעלות פרטית פלסטינית (לקבוע אחיזה על קרקעות מדינה זה כמובן פשוט יותר). פשוט מאד, כל סוגיית הקרקעות מעבר לקו הירוק היא מורכבת ומעורפלת וקשורה למסמכים ותיעוד שהם מהתקופה העותומנית והבריטית. כלל לא ברור מה היה שייך למי וכמובן שמאד מסובך להוכיח זאת. זה כמובן מקל על הדרך לקבלת אישורים לפני הרחבת בנייה ולהכשרה בדיעבד של מיני מאחזים והשתלטויות כאלו ואחרות על הקרקע.

 

אתר פסולת בניין פיראטי ליד כפר פלסטיני. צילום: צפריר רינת

הרציונל המשפטי והנדל"ני הזה לנוכחות המתנחלים הוצג בחלק הראשון של הכנס. הוא יצר נדבך איתן להתנחלות בשטח, תוך התמודדות עם הנימוקים שהקשו עד היום על המתנחלים לקבע את מעמדם, לא בעיני עצמם, אלא בעיני אחרים. או אז הגיעו לסוגיה הסביבתית המטרידה כי הרי צריך גם לחיות מעבר לקו הירוק  ולהיאבק באין ספור מפגעים וזיהומים. תפישת העולם הבסיסית של פעילי הסביבה המתנחלים אומרת ששמירה על הסביבה עומדת מעל פערים פוליטיים-לאומיים ולכן מחייבת את הפלסטינים לשתף איתם פעולה. המתנחלים מוכנים לשיתוף פעולה כזה בחפץ לב. אחת הנוכחות בכנס שאלה בטון של פליאה מהולה בעלבון מדוע פלסטינים לא מוכנים לשתף פעולה עם "מתיישבים" ?

 יש כנראה קו דק מאד המפריד בין תמימות ואטימות. אחרת קשה להבין איך אותה תושבת התנחלות וחבריה לא הצליחו להפנים את העובדה שאם דוחקים מישהו מאדמתו, משתלטים לו בפועל על המעיינות והשטחים החקלאים הסמוכים להם והופכים אותם לאתרי תיירות (תופעה שהתרחבה מאד בשנים האחרונות), משדרים לו נחרצות את המסר שאין לו בעצם שום זכויות לאומיות השוות לשלך, הוא לא יתלהב לשתף איתך פעולה ולטפל יחד בביוב ובפסולת ששני העמים מחלקים בצוותא ומפזרים ביחד.

 

עוד שטח חקלאי פלסטיני שהמתנחלים הפכו לאתר טיולים ותיירות. צילום: צפריר רינת

 אז מה עושים כדי שאנשים (כולם) ימשיכו לחיות מעבר לקו הירוק בלי זיהום סביבתי המסכן את בריאותם ואת הסביבה וכל זאת במצב שבו אין הסדר פוליטי המבוסס על שוויון זכויות? מטפלים במה שניתן, לא כופים שיתוף פעולה על הפלסטינים ומאפשרים להם להקים מתקנים לטיפול בפסולת ושפכים. במקביל לוחצים עליהם לעשות מה שהכרחי כדי להגן על המים, האוויר ובכלל על הטבע. לפעמים ייווצרו שיתופי פעולה שהמציאות מכתיבה, ממש כמו בתחומים אחרים של יום יום וצרכים קיומיים. לא צריך לתלות בזה יותר מדי תקוות. המצב הסביבתי מעבר לקו הירוק ימשיך להיות עגום, כמו המציאות. אף חוות דעת של משפטנים המסכימים עם המתנחלים לא תשנה זאת.   

 

 

 

להמשך הפוסט

הבסיס הוא ביתך, השכנים זה סיפור אחר

צפריר רינת | 11.03.2014 | 08:50

לא נעים להזכיר זאת דווקא בימים שכולנו חוגגים את פעולת השייטת אי שם בלב ים. אבל אני לא יכול שלא לציין את העובדה שבזמן שצה"ל מצליח לשלוח לוחמים של הקומנדו הימי ללב ים וללכוד ספינה עמוסת רקטות, הוא נאבק כבר כמה שנים בדליפת הביוב של הבסיס הצבאי בהרודיון למטע של משפחת ג'דאל הפלסטינית, ללא הצלחה. את הקשר המניפולטיבי הזה (אני מודה!) בין שני מקרים שאינם קשורים אני עושה כי זה מקומם ברמה האנושית הבסיסית ביותר שצבא עם יכולות כה מרשימות, לא מצליח להתמודד שנים עם מצוקה אנושית שהוא יצר ושהפתרון המתאים לה הוא מכני ופשוט למדי. הוא אמנם מצהיר שהוא פועל ובודק ומתכנן, אבל הביוב ממשיך לזרום כמו שהוא כנראה לא היה זורם לו היה מדובר בגינה פרטית של משפחה יהודית.

 למטע של משפחת ג'דאל הגעתי לפני כשנתיים ביחד עם דרור אטקס, תחקירן העוקב אחר פעילות ישראל בהתנחלויות. בני המשפחה הראו לי את זרם הביוב הקולח מהבסיס הסמוך הישר למטע הזיתים של המשפחה, משחית את היבול ויוצר מטרדי ריח ותברואה. פנייה למנהל האזרחי ולצבא נענתה בהבטחה לתקן את התקלה בהקדם. שטח הבסיס, יש לציין, היה בעבר בבעלות המשפחה ונלקח לצרכי שימושים צבאיים. עכשיו שטח זה הפך למקור מפגעים הנמשכים כבר ארבע שנים לפחות. בצילום אוויר אפשר לראות היטב את כתם הזיהום הנרחב שיצר הביוב עם הזמן.

הביוב מפכה במטע הזיתים של משפחת ג'דאל. צילום:דרור אטקס

 הימים חלפו להם והביוב ממשיך לזרום. לבני המשפחה לא נותרה ברירה והם עתרו לפני מספר חודשים לבית משפט השלום בירושלים באמצעות עורך הדין צבי אבני וביקשו להורות לצבא להפסיק את המפגע. אני פניתי פעם נוספת לצבא ונעניתי בתגובה הבאה: "צה"ל החל את הטיפול בסוגיה המדוברת עם הצגתה בפני הגורמים הרלוונטיים. מזה מספר חודשים נעשה טיפול שוטף במפגע שמטרתו להפחית את הנזק הסביבתי. במקביל, מתקיים תהליך של טיפול ייחודי וממושך על מנת למגר את המפגע ולהביא להסדרה של הבעיה. נציין כי עד כה הושקעו בפרויקט עשרות אלפי שקלים וכי צה"ל רואה עצמו מחויב לתת פתרון מלא למפגע תברואתי זה". אכן תגובה מרשימה. זה היה לפני כחודשיים ובינתיים, לפי מה שדווח לי, הביוב ממשיך לזרום. בשבוע שעבר הגיעו נציגי הצבא והמנהל האזרחי פעם נוספת למקום כדי לבחון את הסוגיה המורכבת שמיטב המוחות לא הצליחו עדיין לפצח. מי יודע אולי בקרוב "הפרויקט" יצליח והמפגע אכן ימוגר. יש לציין שהצבא הבטיח לבית משפט כבר לפני שלושה חודשים שבתוך זמן קצר יתוכנן ויאושר פתרון לטווח הארוך.

 אפשר לצפות כבר את התגובות של מי שיאמרו שהפלסטינים מזהמים ללא הפסק את שטחי ישראל בשפכים וכלל לא אכפת להם שהזיהום הזה פוגע בישראל. לכן לא כדאי לעשות עניין מסיפור של משפחה אחת הסובלת מקשיי התחזוקה של צה"ל. אך זכויות הפרט לא נמדדות בתוך משוואה שבה מתחילים לעשות חישובים מה עשה הקולקטיב שאליו שייך אותו פרט בנושא השפכים. לי מזכיר המקרה של משפחת ג'דאל את שירו של נתן אלתרמן "מקרה פעוט" מתוך הטור השביעי. השיר מספר על חבורת נערים מתנועת נוער שחמדו חלקת אבטיחים של משפחה ערבית ולקחו ממנה אבטיחים על אף מחאותיו של נער בן המשפחה שנכח במקום. אלתרמן עונה למי שעשויים להאשימו בהגזמה בתיאור מקרה כה פעוט:

"ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי..

במיקרוסקופ, אחי, נגלים החיידקים".

 

 

 

להמשך הפוסט

עוד דונם ועוד ועדה

צפריר רינת | 23.02.2014 | 07:30

הממשלה ממשיכה בשבועות האחרונים ביוזמתה לאשר יצור חדש במערכת התכנון עתירת ההמצאות של ישראל. אחרי שהומצאה הות"ל (ועדה לתשתיות לאומיות),  לפני יותר מעשור, הצטרפה לחגיגה לפני כשלוש שנים גם הוד"ל (ועדה לדיור לאומי). עכשיו מגיע תור הותמ"ל, הוועדה לתכנון מתחמים מיוחדים למגורים או כפי שקוראים לה בחברה להגנת הטבע: ועדת תכנון מזיקה לסביבה. כדאי לא לשכוח את קרובת משפחתן מלפני עשרים וחמש שנה, הול"ל (ועדה לבנייה למגורים) שבוטלה בסופו של דבר. כולן בנות משפחה של ועדות שמטרתן לזרז ולייעל. הוועדה החדשה שאישורה מגיע בימים אלה לדיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת, תוכל לאשר בנייה במתחמים גדולים (500 יחידות דיור ומעלה). מבחינה היסטורית היא משלימה את מה שלא הצליחה הממשלה לעשות לפני יותר מעשור כאשר הקימה את הות"ל. הממשלה הציעה לכלול בסמכויות של ועדה זו גם אישור תכניות גדולות למגורים. התנגדות של חברי כנסת מנעה הרחבת סמכויות זו.

 

שולי ירושלים. שטחים פתוחים בשולי הערים יהיו מוקד הפעילות של הותמ"ל. צילום: צפריר רינת

התפקיד של הותמ"ל הוא להיות תרופת הפלא החדשה של משרד האוצר כדי להתגבר על הסרבול הקיים  בועדות התכנון הקיימות ולסייע בפתרון משבר הדיור. היא אמורה לזרז את היקפי הבנייה, ליצור היצע גדול של קרקעות מאושרות לבנייה שיביא להורדת מחירים. אין לאוצר שום הוכחה מוצקה שכך אכן יקרה. אין כל הערכה מבוססת לגבי שיעור ירידת המחירים. ההיבט הסביבתי של פעילות הועדה לא ממש מטריד את אנשי האוצר. גם במנהל התכנון של משרד הפנים לא מוטרדים במיוחד. זהו חלק מהר קסמים של ועדות זירוז אבל מה שעומד מולו הוא הר חסמים שאינו קשור בועדות התכנון הקיימות. אלו בחסמים שמקורם בחוסר תיאום בין משרדי הממשלה ובין יזמים. הוא מתבטא בעיכוב פיתוח תשתיות חיוניות שהן תנאי להקמת שכונות חדשות. הועדה החדשה גם לא תשפיע על עלות הקרקע, מרכיב מפתח בקביעת עלות דירות.

 יש פן מטריד במיוחד בוועדה החדשה והוא היחס שהיא משקפת כלפי מעורבות אזרחים, הליכים דמוקרטיים והאיזון בין מגזר פרטי וציבורי. מדובר בוועדה שתעמוד מעל לכל תכניות המתאר הקיימות, פרט לאחת שגם בה מכניסים כיום שינויים כדי להתאימה לדרישות הוועדה החדשה. היא תפעל ללא שניתן יהיה לערער על החלטותיה ותתבסס על רב מוצק של משרדי ממשלה הקשורים בפיתוח. היא תתבסס גם  על הפרטת הייעוץ המקצועי. זהו מתכון בטוח לריכוזיות ממשלתית שתוכל לשרת היטב אינטרסים של שוק הפרטי, שילוב המוכר בדרך כלל במשטרים סמכותיים ועריצים. בדיוק! יאמרו התומכים, זו בדיוק הכוונה! לסלק את המטרד הזה הנקרא התנגדות ציבורית ולעקוף את ההליכים המייגעים של הדמוקרטיה, לרתום את המגזר הפרטי ולהגיע תוצאות מהירות לטובת כולם!

 

הגשר לקו הרכבת החדש לירושלים. התשתיות כבר מוקמות בהליך מזורז. צילום: צפריר רינת

שר האוצר לפיד הודה שמדובר בוועדה יוצאת דופן בהיקף הסמכויות שהוענקו לה. לטענתו מדובר במצב חירום לאומי המחייב אמצעים אגרסיביים. הנימוק הזה נשמע כמו בדיחה לא מצחיקה במדינה כמו ישראל. הרי המדינה הזו היא כולה תרחיש חירום אחד גדול וכל משבר הוא דוחק, מאיים ומיידי. ובכל זאת, על אף המגבלות, האיומים והמשברים, תפקדה פה גם מערכת אזרחית עם איזונים ועם יכולת של הציבור להתנגד ולערער על החלטות. בניגוד למה ששר האוצר מתאר, מערכת התכנון והבנייה של ישראל היא לא כשלון כל כך גדול. היא הצליחה ליצור רוב השנים פתרונות סבירים לאוכלוסייה שגדלה בקצב מסחרר ולעשות זאת עם דלות רבה במשאבים וכוח אדם. אבל תפישת החירום והניסיון להשתמש שוב ושוב בפטישים גדולים כדי להכות בקורה הלא נכונה מסכלים תיקון אמיתי ויעיל של מערכת התכנון בחלקים הבעיתיים שלה כמו הליכי רישוי. הם מונעים ממשרד האוצר להתמקד בגורמים כלכליים ובתהליכים הקשורים בהוזלת עלות הקרקע. כל מה שנשאר הן ועדות  יותר חזקות וריכוזיות. צריך לבחון את כל העניין גם בפרספקטיבה היסטורית וחברתית ארוכה יותר. במהלך שני העשורים  האחרונים הצליחו כוחות פוליטיים, חברתיים ומקצועיים לדחוף את מערכת התכנון והבנייה בישראל (במידה חלקית של הצלחה, זה נכון) לכיוון של ראייה מורכבת של המציאות. המערכת החלה להתחשב במגוון של היבטים  ולבנות תשתית מתארית מרמה ארצית ועד מקומית, תוך שיתוף רחב יותר של ציבור ונציגי ארגונים סביבתיים וחברתיים. כעת הגיעה הריאקציה. כוחות נגד פוליטיים כלכליים ומקצועיים מבצעים מהלך נגדי הנמשך כבר ארבע שנים. הוא אמור להתמודד עם משבר הדיור אבל גם  נועד לאפשר למדינה ולגורמי הון שונים לבסס מחדש כללי משחק הנוחים להם. מדובר בקואליציה רחבה ומגוונת שבה יש נציגות לגורמים התומכים בחופש פעולה להון הפרטי באמצעות ניצול מנגנונים שיוצרת המדינה, כל זאת על בסיס התפישה שיעילות השוק תביא גם לבניית דירות והוזלת מחירים. הדיור הציבורי צומצם במידה רבה  למסגרת מוגבלת של השכרת דירות שגם אותה מנסים לנווט בכיוון חשיבה שגרתית של כללי השוק. אותו שוק שיצר את המשבר מלכתחילה. אליהם מצטרפים גורמים לאומיים המעוניינים לפרוץ מחסומים שיצרה מערכת התכנון כדי לממש שאיפות התיישבות ובנייה שיש להם באזורים שונים. אכן שילוב מנצח.  

 

 

 

להמשך הפוסט